Commentary for I Samuel 25:52

השאלות: למה שינה דוד אז את מקומו אחרי מות שמואל?:

בביתו ברמה. בהבית שהיה לו ברמה:

בביתו ברמה. ר''ל במקום שהיה שם ביתו כאמרו ותשובתו הרמתה כי שם ביתו:

וימת שמואל. ספר מיתת שמואל כי אפשר שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד ונתקיימה נבואת שמואל בחייו כי אף שאול הודה למלוכה לדוד ומת שמואל שבעה חדשים לפני שאול והארבעה חדשים ומקצת החמישי הם שישב דוד בשדה פלשתים כמו שכתוב והנה מעשה אביגיל ושבת דוד בגבעת החוילה אם כן היו שני חדשים ומקצת החדש השלישי והנה הם שבעה חדשים כי כן אמרו רז"ל כי שבעה חדשים מת שמואל קודם שאול ואפשר שאמרו זה לפי שהשבעה חדשים שהיה הארון בשדה פלשתים אינן בכלל חמשים ושתים שנה של שמואל כי זולתם אנחנו מוצאי' נ"ב כמו שפירש' בפסוק הנה זקנתי ושבתי והנה כנגד אותם שבעה חדשים הם אלו שבעה חדשים ממיתתו של שמואל הרמתי עד מיתתו של שאול והוא תחלת מלכות דוד:

פרשת שנים עשר במה שקרה עוד לדוד מהיותו בורח מפני שאול עם נבל הכרמלי ואשתו, וענין מיכל שנתנה לפלטי בן ליש, ומה שקרה לדוד עם שאול כאשר לקח חניתו וצפחת המים מראשותיו, ובמה שקרה לו בארץ אכיש מלך גת. תחלת הפרשה וימת שמואל ויקבצו כל ישראל וגו', עד ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל וגו'.

וימת שמואל וכו' ויקם דוד כל ימי חיי שמואל לא נגלה הדבר ששמואל משח את דוד כי ירא מלגלות כמ''ש ושמע שאול והרגני (למעלה ט''ז ב') ובמות שמואל נתגלה הדבר או על ידי שמואל עצמו לפני מותו או על ידי תלמידיו אחרי כן, ולכן הוסיף דוד להתירא משאול ובעוד עסקו בהספדו של שמואל הלך למדבר פארן:

וירד וכו׳. אולי דרך מדבר עין גדי היו האנשים הולכים ושבים לספוד את שמואל, ופחד פן ימצאוהו מי מאנשי שאול, ולזה הלך משם למדבר פארן, ולכך סמכו למיתת שמואל:

בביתו ברמה. בביתו שהיה ברמה כמו שכתוב ותשובתו הרמתה כי שם ביתו ועוד נפרש מיתת שמואל בפסוק ושמואל מת ולמה נזכר מיתת שמואל במקום הזה לדעת הדרש:

והנה שאלתי בפרשה הזאת שש שאלות:

השאלה הראשונה מה היתה הסבה אשר נבל השיב בדברים רעים לדוד? באמרו מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים מתפרצים איש מפני אדוניו, והנה דברי דוד היו דברים טובים דברים ניחומים, ולמה השיב עליהם דברים הקשים כגידים? והיה לו לתת לו מהמאכל אשר עשה לגוזזיו המעט אם רב כאשר עם לבבו, ואף שיהיה איש היותר כילי שבעולם לא ימשוך ידו מתת בגוזזי צאנו לחם ומים לשואלים ממנו בתחנונים, ואין ספק שנבל לא היה משוגע גמור והיה יודע מעלת דוד ושהיה נמשח למלך, ואיך גנהו בדבריו וקראו עבד ללא סבה? וראוי לדעת מחשבתו בזה:

השאלה השנית במה שנשבע דוד כה יעשה אלקים לאויבי דוד וכה יוסיף אם אשאיר לנבל מכל אשר לו עד הבקר משתין בקיר, ואמר אשר כלתני היום הזה מבוא בדמים והושע ידי לו, ולמה יומת נבל מה עשה? האם ראוי שיהרגו את האדם לפי שלא יתן את כל אשר לו לשואל אותו ממנו? ונבל בהיותו כילי ולא ירצה לתת משלו לדוד ואנשיו לא היה בעבור זה בן מות, ואיך דוד המלך ע"ה שהיה ירא אלקים וסר מרע יסכים לשפוך דם נקי על לא חמס בכפיו ואין מרמה בפיו? ונתחסד ולא רצה להרוג את שאול:

השאלה השלישית במה שאמרה אביגיל לדוד והיה כאשר יעשה ה' לאדוני ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם חנם, ויורה שהיתה מבקשת ממנו שאחרי שימלוך לא יצוה להרוג את נבל ולא ישלח לפגוע בו, וזה היה באמת מאמר בטל, האם יעלה על הדעת שעם כל מה שעשתה אביגיל לדוד מהעבודה והמנחה, והיות נבל בלתי ראוי לעונש כלל כפי הדין, שאחרי שנרצה דוד לה והעביר את חטאתו שישמור עוד עברתו לנצח, ובהיותו על כסא מלכותו יהרגהו? זה יהיה בלתי אפשר ואיך בקשה עליו:

השאלה הרביעית באמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו', ואם מיכל היתה מקודשת לדוד איך נתנה שאול לאשה לאיש אחר? ואיך לקחה פלטי בן ליש והיא היתה אשת איש? ואם נאמר שנעשה כל זה באיסור, יקשה אם כן איך לקחה אח"כ דוד ואיך בקש מאבנר שישיבה אליו? ולא היו לה ממנה בנים והיתה כבר נבעלת לאחר והיו לדוד נשים אחרות הרבה, ומיכל היתה כבר אסורה לו כיון שנבעלה לאדם אחר, ולא מצינו שנתן לה גט, ואפילו שהיה נותן לה גט אסורה לו, מכיון שהלכה והיתה לאיש אחר לא יוכל בעלה הראשון אשר שלחה לשוב לקחתה:

השאלה החמשית במה שאמר דוד אל אבנר הלא איש אתה ומי כמוך בישראל ולמה לא שמרת את אדוניך המלך כי בא אחד העם להשחית את המלך אדוניך לא טוב הדבר הזה אשר עשית חי ה' כי בני מות אתם, והדין הזה היכן מצא דוד? ואיך נשבע חי ה' שהיו בני מות לפי שהיו ישנים ולא היו יקצים כלם לשמור את המלך? והנה המלך לא צוה על זה והם לא מרדו בו ומדוע יהיו בני מות? ואין זה מחקי המלך שיהיו השרים יקצים בהיותו בשדה ישן:

השאלה הששית במה שיספר שהיה דוד ואנשיו בארץ אכיש מלך גת ושהיו עולים והפשיטו את הגשורי והגרזי והעמלקי שהם יושבי הארץ והיה אומר לאכיש שפשטו על נגב יהודה והירחמאלי והקיני, ואיך לא היו אנשי הארץ מכירים אותם שמבני ישראל המה? ואיך לא היה נמלט מהם איש לבוא לצעוק אל המלך? ועם היות שאמר ואיש ואשה לא יחיה דוד להביא גת לאמר פן יגידו עליו, הנה השכל לא יסבול שלא ישאר איש בכל הארץ, אף כי אח"כ באו לשרוף את צקלג בעבור זה ויורה שנשארו מהם אנשים שהיו יודעים אותו, ואיך לא באו אם כן לצעוק אל המלך אותם הנשארים ששרפו את צקלג? ויראה שהדבר הזה היה מגונה מאד שיהיה דוד הורג את אנשי אכיש בארצו ועושה עמו חסד, ואיך היה דוד מסכן עצמו בדבר הזה עם אכיש מלך הארץ ועם כל מלכותו שיקומו עליו ועל אנשיו ויהרגוהו על הדבר הרע הזה? והנני מפרש הפסוקים באופן יותרו השאלות כלם:

וימת שמואל וגו'. זכר הכתוב הזה שמת שמואל בזה הפרק שנפרד שאול מדוד, וחז"ל אמרו (תענית ה' ע"ב) שמת שמואל שבעה חדשים קודם מיתת שאול, וזה לא ימצא בכתוב, והם לקחו זה לפי שהשבעה חדשים שישב הארון בשדה פלשתים אינם בכלל החמשים ושתים שנה שחשבו שחיה שמואל, ואני כבר כתבתי ששמואל חיה שבעים שנה ויותר ואם כן אינו מחוייב שמת שבעה חדשים קודם מיתת שאול. ואפשר שנאמר שמת שנה או שנתיים קודם, כי הכתוב לא העיד עליו כלל. ובענין סמיכות הספור אפשר שנאמר שכיוון לומר שבמות שמואל נקבצו כל ישראל ויספדו לו וזה עשו לשלמותו, אבל להפך היה בענין נבל שמת בפחיתותו ונבלותו ולא ספדו עליו הוי אדון והוי הודו. ובדברי חז"ל במדרש שמואל (פר' כ"ג) אמר רבי יוסי ושמואל מת מיתה ודאי, וימת שמואל אין הדברים אמורים שם כי אם לענין נבל, שנאמר וימת שמואל וכתיב בתריה ואיש במעון ומעשהו בכרמל, א"ר שמואל בר נחמני הכל סופדין וטופחין במיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרזחים. ודבריהם בקשור הפרשיות קרובים הם אל הפשט, שהכתוב יאמר שמת שמואל בזה הפרק ושנתקבצו כל ישראל ועשו לו הספד וכבוד עשו לו במותו ויקברוהו בביתו שהיה לו נחלת אבות ברמה, ודוד הלך למדבר פארן דואג על מיתת אותו צדיק:

ואיש במעון. שם העיר:

השאלות: למה האריך בספור מקום נבל ומקום מעשהו ומעלליו?:

ומעשהו. מקנהו, וכמו כן יקראו מלאכה, וכמו שכתבו (בראשית לג יד): לרגל המלאכה, על שם שהעוסק במקנה, כל מלאכתו ומעשהו בהם, וכן (ירמיהו מח ז): יען בטחך במעשיך:

במעון, בכרמל. מנחלת יהודה היו, כמו שכתוב (יהושע טו נה): מעון כרמל וזיף:

ואיש במעון ומעשהו בכרמל. אמר במעון להורות שלא היה יושב בעיר והיה לו מעון אצל מעשהו שהיה בכרמל ר''ל כי בכרמל היו שדותיו וגניו וכרמיו ולרוב עשרו שם מעונו שם או רצה באמרו במעון שהיה יושב במקום נכבד והיה מעשהו רחוק ממנו כי היה מעשהו בכרמל וזה הפירוש השני הוא הנכון אצלנו:

ואיש במעון. שם עיר הנזכר בערי בני יהודה כי משבט יהודה היה האיש הזה ממשפחת כלב:

ואיש היה בעיר מעון ומעשהו ומקנהו היה בכרמל ולא נצטער על מיתת שמואל, ויעל על גוזזי צאנו בשמחה וגיל ולא התאבל על אדם כשר, ולכן נענש ומת. והכרמל ידמה שהיה מקום עבודה רבה בזריעה ובאילנות ולמרעה הצאן, ואולי היה כרמל שם עיר הנזכר בערי יהודה סמוך למעון, כמו שכתוב (יהושע ט"ו נ"ד) מעון כרמל וזיף ויוטה, והיו המקומות האלה סמוך למדבר פארן כי משם הלך דוד לנבל. ואפשר לפרשו שהיה לאיש הזה מעון ומעשה בכרמל, כי היה לו מעון ובית במקום מעשהו ועבודתו וסביב מרעה צאנו בשדה, וזה יורה על עושרו:

ומעשהו. מקנהו וקנינו:

ואיש במעון זה הוצעה להגדיל פחיתות נבל, שלא תאמר שלא היה מכיר את דוד אמר שהאיש יושב במעון ששם התהלך דוד במדבר מעון, ורק מעשהו היה בכרמל, ב. שלא תאמר שלא היה ביכלתו אמר שהאיש גדול ולו עושר רב, ובפרט שהיה בגזוז את צאנו שלפי מרבית הצאן גדלה המשתה ולא קצרה ידו:

גדול מאד. בעושר רב:

והאיש גדול מאד. ר''ל שהיה עשרו רב:

ומעשהו בכרמל. מקום שהוא עבוד בזריעה ובאילנות יקרא כרמל כמו שנאמר והיה המדברלכרמל ופי' מעשהו מקנהו כי המקנה נקרא מעשה ומלאכה כמו שנאמר לרגל המלאכה אשר לפני ויתכן לפרש כרמל זה שם עיר נקרא כן בערי יהודה סמוך למעון כמו שכתוב מעון וכרמל וזיף ויוטה ונראה כי אלה המקומות סמוכין למדבר פארן שירד שם דוד כשברח משאול אחר שנשבע לו כי דוד מהמדבר שלח לנבל כמו שכתוב וישמע דוד במדבר כי גוזז נבל את צאנו או הלך אחריו ממדבר פארן למדבר זיף כי אלה המקומות קרובים כמו שכתב כי הזיפים הלשינו אותו פעם אחרת משם כמו שכתוב:

גדול. עשיר:

בגזוז. בעת גזזו צאנו, היה בכרמל:

ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ר''ל שבעת גזיזת צאנו היה בכרמל:

ולו צאן. צאן שם כולל לכבשים ולעזים וזה הוא ברוב והנה הוא על הכבשים לבד שהרי אמר אחריו ואלף עזים וכן בכל מקום שזוכר אותו לענין גזוז כמו וגז צאנך תתן לו והוא על הכבשים לבד:

ויהי בגזוז את צאנו בכרמל. ויהי יום אחד בהגיע עת גזוז צאנו בכרמל, ודרכו היה לעשות משתה ויום טוב לגוזזי הצאן:

והוא כלבי. מבית כלב:

ושם האיש האיש היה מפורסם לרוע מצד שמו נבל, אבל אשתו היתה נודעת לשבח, וספר כי כשמם כן היו מעשיהם, האשה היתה שלמה בין במעלות הנפשיות טובת שכל, ובין במעלת הגוף ויפת תאר, והאיש היה קשה, בטבעו, ורע מעללים בתכונותיו המוסריים (שזה גדר שם מעלל על פעולה יוצאת מתכונה מוסריית כמ''ש בכ''מ) והנה מי שהוא קשה בטבעו ואינו רע מעללים, יעשה לפעמים טוב מצד המוסר והצדק, ומי שהוא רע מעללים ואינו קשה בטבעו יעשה לפעמים טוב וצדק מצד התפעלות טבעי, כמו מצד הרחמים על הדרך, או מצד היראה, כמו שהיה ראוי פה שיתירא נבל מדוד, או שירחם על הנערים אבל מצד שהיה קשה בטבע ורע המעלל לא היתה בו תקוה, והטעם שדוד בטח בו לשלוח אליו, אומר, א. והוא כלבי מצד היותו ממשפחת כלב מיהודה שהם שבטו של דוד:

טובת שכל. בעלת שכל טוב:

והוא כלבי. ר''ל שלרוב אכזריותו היה תכונתו בתכונת הכלבים ששונאים בני מינם וינבחו להם בבאם אצלם ולא יניחום לאכול מהנמצא בבית ואע''פ שלא יגרע ממאכל' דבר וזה ממה שיורה כי רוע נבל היה בענין הכילות:

ושם אשתו אבגיל. חסר יו"ד קדמאה וכן צריך להגיה במסורת שמואל ב' ג':

ושם האיש נבל. מה שספר הנה שם האיש וענינו שאמר והאיש קשה ורע מעללים ושם האשה וענינה שאמר והאשה טובת שכל על מעשיהם העתידים כי הוא עשה מעשה רע כאיש נבל והיא עשתה בשכל ובחכמה:

והוא כלבי. פירש הרב מהר"י די שיגוביא ז"ל דיש להעיר אמאי דוד הע"ה לא בדיק בשמיה נבל. ולז"א והוא כלבי שבא מכלב וכשם דכלב השם שלו אינו נאה ומעשיו טובים מאד. ואם כן גם זה אין להשגיח בשמו. ומעשיו טובים כפי עושרו:

והיה שם האיש נבל מילדותו או שקראוהו בני אדם כן על רוע תכונותיו וכילותו, ושם אשתו אביגיל, ר"ל אב השמחה והגיל, והורה זה על טוב מזגה ותכונתה, ולזה הביא אחר השמות זכרון תכונותיהם, באמרו והאשה טובת שכל ויפת תואר, ר"ל שהיתה שלימה בנפשיי ובגופני, והאיש היה קשה בדבריו ורע מעללים, כי הדבור והמעשה כלו היה רע, והוא כלבי, ר"ל מטבע הכלב ומתכונתו אשר ישנאו לבעלי מינם ולא יניחום לאכול ממה שבבית אעפ"י שלא יחסר מזונם, כמו שאמר (ישעיהו נ"ו י"א) והכלבים עזי נפש לא ידעו שובעה. או יהיה כלבי כמו שהוא בכתב, והוא כלבו, ר"ל שהיה תוארו דומה לכחו הנפשיי ולמזג לבו, ושהיה תוכו כברו ברוע. ובמדרש שמואל (פרש' כ"ג) פירשו שהיה ממשפחת כלב בן יפונה, ולזה אמר והוא כלבי:

קשה ורע מעללים. אמיץ לב ופועל רע:

כלבו. כלבי קרי:

טובת שכל. כתרגומו חכימת מדע וי"מ שכל ענין עיון והבנה כאילו אמר טובת מראה וכתב אדוני אבי ז"ל כי נבל זה לא היה שמו שקראו לו אבותיו אלא מרוב גריעות היו קוראין אותו בני אדם נבל:

כלבי. מבני כלב בן יפונה, והיה קרוב לדוד:

והוא כלבי. היו"ד ליחס לפי שהיה ממשפחת כלב קראו כן וכן תירגם יונתן והוא מדבית כלב והכתיב הוא בוי"ו כלבו ואפשר לפרש הכ"ף לשמוש כפי הכתיב ר"ל כן היה מראה מעשיו רעים כמו שהיה לבו רע כי יש בני אדם מעשיהם נאים ולבם רע והוא היה תוכו כברו וברו כתוכו לרעה וגם הקרי יש לפרשו על זה הדרך כי כל אדם ששואל ממנו היה אומר עליו הוא כלבי כמו שהייתי חושב עליו כי ימנע שאלתי כן היה ובזה הדרך אמר הכתוב על עין רעה כי כמו שער בנפשו כן הוא ויש לפרש כלבי מענין גריעות מעשיו יחסו לכלב:

ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו. לדעת מה יעשה בסוף נבואתה, שהיתה מרים מתנבא ואומרת עתידה אמי שתלד בן שהוא מושיע את ישראל, וכיון שנולד משה, נתמלא הבית אורה, (כא) ונשקה על ראשה, כיון שזרקוהו ליאור, עמד אביה וטפחה על ראשה, אמר לה היכן נבואתך, לפיכך נתיצבה מרחוק לדעה מה יעשה לו בסוף נבואתה, כל הענין על שם השכינה נאמר. ותתצב, דכתיב ויבא ה' ויתיצב ויקרא כפעם בפעם שמואל שמואל (ש״א ג י). אחותו, דכתיב אמור לחכמה אחותי את (משלי ז ד). מרחוק, דכתיב מרחוק ה׳ נראה לי (ירמיה לא ב). לדעה, דכתיב כי אל דעות ה׳ (ש״א כ ג). מה, דכתיב מה ה׳ אלהיך שואל מעמך (דברים י יב). יעשה, דכתיב יעשה ה׳ לאדוני בית נאמן (ש״א כה כח). לו, דכתיב ויקרא לו ה׳ שלום (שופטים ו כד).

ב. וישמע כו' כי גזז וחשב כי בעת שמחתו ייטב לבו להטיב:

(ד-ו) ובהיותו גוזז את צאנו שלח אליו דוד עשרה נערים וצוה אותם שישאלו אותו לשלום ויאמר לו כה לחי, ר"ל כה יהיה כל ימי חייך שתהיה אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום. או יהיה לחי כמו לעשיר, שהעשיר יקרא חי, כאמרו (קהלת ו' ח') מה לעני יודע להלוך נגד החיים. והיותר נכון שהוא כמו לעת חיה, ר"ל לשנה האחרת, אמר ואמרתם לנבל שכה יהיה לחי לשנה האחרת שתהיו אז כלכם בשלום, (ז) והיה עקר המאמר ששמע שגוזזים לו את צאנו ושיתן בידם מה שירצה. והנה נתן טענות לזה, באמרו הרועים אשר לך לא הכלמנום ולא נפקד להם מאומה כל ימי היותם בכרמל, ר"ל שעם היות שאנשי הצבא מלומדי מלחמה ילעיגו מעובדי האדמה וישחקו מהרועים גם יגזלו מידם מה שיוכלו וכ"ש בהיותם בשדה וחוץ מהיישוב מקום הרשע, שבלי ספק אנשי המלחמה תמיד יגזלו מן האויבים או מהאוהבים מה שימצאו בשדה, עכ"ז לא כן ענין רועיך. כי לא הכלמנום בלעג ושחוק ולא נפקד מהם מאומה עם היותם בכרמל מקום מוכן לגזל. ואם נפרש לא הכלמנום שלא גזלו מהם, יהיה פירוש ולא נפקד מהם ע"י אחרים, להגיד שהם לא לקחו מהם כלל והצילום עוד מאחרים אנשי רשע או חיות רעות שלא יקחו מהמקנה, וכמו שאמר הנער לאביגיל חומה היו עלינו:

ושאלתם, פייס אותו מצד שלשה ענינים, א. מצד כבוד דוד השולח לברכו, ועל זה אמר ושאלתם לי בשמי לשלום, ובאר להם איך ישאלו שלומו:

עלו כרמלה. אמר זה לפי ששם נעתק נבל בעת הגזיזה:

ושאלתם. האל"ף בסגול וכן כתב רד"ק בשרשים ותמיהני על מה שראיתי במקרא כ"י ישנה האל"ף בפתח וגם בחילופי הדפוס וכ"י כתוב לבן אשר בפתח ולבן נפתלי בסגול ודבר זה שאלתי את רבותי ולא אמרו לי דבר:

כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, גוזז (כה לחי. כה יהיה לשנה הבאה, מזל חי וקים). (ל"א כה לחי. אמרו על טבחו ונסכו שתראו, כן ראוי לאיש חי, לאיש זריז וחשוב, כמו (שמואל-ב כג כ) בן איש חי רב פעלים, חי ומזורז, בעל מעשים, ע"כ):

ואמרתם כה לחי, כה תזכה לחיים בשנה הבאה, ואתה שלום כלל שלשה שלומות שבהם יצלח האדם, א. שלום עצמו וזה ואתה שלום, ב. שלום ביתו וזה וביתך שלום, ג. שלום קניניו והנלוים אליו וזה וכל אשר לך שלום:

כה לחי. רצה לומר: כן יהיה לזמן חייך, ואתה תהיה בשלום וגם ביתך וכו׳:

כה לחי. הרצון בו שכן יהיה לו מהטוב במועד הזה בשנה האחרת וקרא חי העתה העומד כמו שבארנו בדברי התורה על אמרו שוב אשוב אליך כעת חיה:

כה לחי. כזה הטוב יהיה לך כל ימי חייך וכן תירגם יונתן כדין לחייך וי"מ ואמרתם כה לעשיר כמו מה לעני יודע להלך נגד החיים ויהיה פירושו ואמרתם זה השלום לעשיר ויהיה וי"ו ואתה שלום לזה הפירוש כוי"ו וישא אברהם את עיניו:

ואמרתם כה לחי. פירשו בזהר הקדוש דמילין לצד עילאה ימלל ליחד כה שהיא השכינה לחי יסוד וכו'. והא תניא דמסייע לרש"י ז"ל בגיטין דף ס"ב דפירש דרב כהנא אמר לגוי שלמא למר ולא היה מתכוין לברכו אלא לבו היה לרבו. והתוספות כתבו על זה צ"ע שלא יהא בזה גונב דעת הבריות. והרב באר שבע ז"ל בתשובה סימן נ"ט סייעיה לרש"י מנדרים דף ס"ב דשרי לומר עבדא דנורא ופ"ק דע"ז אמר נאמן עלי הדיין ע"ש. ואשכחן מרגניתא דברי הזה"ק בח"א דף קע"א וח"ב דף כ"ג דקאמר כדברי רש"י ז"ל:

לחי. טוב וקיים:

ואתה שלום וגו'. כן תהיה לאורך ימים:

לא הכלמנום. אם נצרכו לנו לשום דבר, לא השיבונום ריקם:

השאלות: וכי מגיע להם שכר בעבור שלא גנבו ולא עשקו?:

עתה וכו׳. רצה לומר: עתה אודיע לך, שרועיך אשר היו עמנו, לא הכלמנו אותם בדברי ריב ומצה, אף לא נחסר להם מאומה, כי לא שלחנו יד בכל אשר להם:

נפקד. נחסר:

לא הכלמנום. ר''ל שלא הלעגנו עליהם ולא אמרנו להם דבר לביישם גם לא עשינו דבר ישיגם הבושה בו בעבורנו וזה המאמר היה להורות שלא עשקו דבר מהמקנ' ישיגם הבושת בעבורו כשלא ימצא נבל חשבונו:

לא הכלמנום. הה"א בסגול ומשפטו בחירק על המנהג בשלמים מסורת ורד"ק בפירוש ומכלול דף פ"ב ושרשים:

לא הכלמנום. הה"א בסגול והוא כמו בחירק ופירושו לא עשינו להם דבר רע שיהיה להם כלימה בו אם היו צריכים ממנו דבר לא השיבונו' ריק' וי"ת לא אנזיקונון:

ולא נפקד להם. מצאנום כי שומרים היינו להם:

ועתה (ענין ב) באו אליו מצד החיוב, א. אחר שהמשתה הזאת הוא בעבור הרועים והם בכלל הרועים כי הם היו עקר בשמירת הצאן, וזה שכתוב ועתה שמעתי כי גוזזים לך, עתה הנה השגחנו שלא יגיע לך נזק מאתנו כדרך יתר אנשי מלחמה אף נזק כל שהוא בדברים, וזה שכתוב לא הכלמנום, ב. שגם הגיע להם תועלת על ידי שלא נפקד להם מאומה, כי שמרנום מלסטים ומחיתו טרף, ועל זה העיד עדים את הרועים בעצמם, וזה שכתוב:

מאומה. כלל לא:

ולא נפקד להם מאומה. ר''ל שלא די שלא השיגם נזק מצדנו אבל שמרנו אותם שלא השיגם נזק מזולתנו ולזה אמרו נערי נבל חומה היו עלינו גם לילה גם יומם:

ולא נפקד להם. ולא חסר כמו ולא נפקד ממנו איש פירוש ולא נפקד להם מכל אשר להם והלמד כלמ"ד חדל לספור:

כל ימי היותם בכרמל. פי' עמנו:

וימצאו הנערים. שלי, חן בעיניך, בטובה שיגידו לך עבדיך מהם עליהם:

שאל את נעריך וכו' (ענין הג') באו אליו מצד החנינה והחסד, וזה שכתוב וימצאו הנערים חן בעיניך אחר שבאנו על יום טוב, שראוי לחונן את כל השואל חסד ביום ההוא, ומצד ג' טעמים האלה תנה את אשר תמצא ידך, רצה לומר כמסת כח ידך ונדבתך לבד:

ויגידו לך. שאמת הדבר:

בנו. כמו באנו, ותחסר האל״ף:

על יום טוב בנו. חסר אל"ף מהמכתב ונשארה במבטא רד"ק בפי' ומכלול דף קמ"ט ושרשים והוא חד מן ט' מלין חסר אל"ף בלישנא דביאה וסי' במסורת ירמיה ל"ט:

כי על יום טוב בנו. חסר אל"ף מהמכתב ונשארה במבטא ופי' כי מנהגם לעשות משתה ויום טוב בעת שהיו גוזזים כמו שראינו בדבר אבשלום וזה כי על יום טוב באנו כלומר באנו אליך בעת שאתה עושה יום טוב ולא תרבה הוצאה בעבורנו כי יום טוב אתה עושה לגוזזים אשר לך ותקנת לרוב מאכל ומשתה:

שאל את נעריך (והם הרועים שזכר) ויגידו לך כל זה, באופן שימצאו הנערים (ר"ל נערי דוד) חן בעיניך, ועכ"ז לא הייתי שולח לשאול ממך דבר כ"א לפי שעל יום טוב באנו, ר"ל יום גוזזים את צאנך שאתה עושה י"ט ולא תוסיף ולא תרבה בעבורנו בהוצאה, ולכן היה גזרת המאמר תנה נא מאשר תמצא ידך לעבדך דוד. וחז"ל אמרו (עיין רש"י) אמר שהיה ערב ר"ה, ושלח לומר לו צריכים אנו מזון לסעודת י"ט, וזהו כי על יום טוב באנו:

כי על יום טוב באנו. על סמך משתה ויום טוב שיש לך, באנו עתה לשאול דבר אחר: ערב ראש השנה היה, וצריכין אנו לסעודת יום טוב:

וימצאו הנערים. על עצמם אמרו, בעבור דוד, שימצאו חן לקבלם בסבר פנים יפות:

כי על יום טוב. דרכם היה לעשות יום טוב ומשתה ושמחה בעת גזיזת הצאן, וכן נאמר באבשלום (שמואל ב יג כג):

ויהי גוזזים וכו׳ ויקרא וכו׳. וצוה דוד לאמר לו: הלא על יום טוב באנו, ומהראוי לקבל אז את כל הבא בסבר פנים יפות:

תנה נא. עתה תנה את אשר תמצא ידך, אם מעט ואם הרבה:

לעבדיך. על עצמם אמרו:

וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. יגעים היו מטורח הדרך, ונזדרזו למצות דוד, ולא נחו עד שדברו אליו, ואחר כך וינוחו ויונתן תרגם: ופסקו, כלומר פסקו מלדבר עוד, עד שישמעו תשובתו:

השאלות: מהו וינוחו?:

וינוחו. שבתו ונחו מדבריהם, ולא דברו עוד מאומה:

וינוחו. מלשון מנוחה, רוצה לומר נחו מדבריהם:

וידברו אל נבל ככל הדברים האלה בשם דוד וינוחו. הרצון בזה אצלי כי להתפרסם רוע תכונת נבל לא דברו אליו אלו הדברים תכף בואם אבל נחו והמתינו העת הראוי לדבר לו מזה ואז דברו אליו ככל הדברים האלה שסדר דוד בפיהם שהיה בהם מפיוס הלב הרבה ועם כל זה היתה תשובת נבל בזה האופן מן הקושי שנזכר בזה המקום:

וינוחו. ת"י ופסקו מלדבר עוד עד ששמעו תשובת נבל ויתכן לפרשו וינוחו מיגיעתם מן הדרך וספר זה בעבור זריזותם כי לא נחו עד שדברו לו הדברים בשם דוד:

והנה ספר הכתוב שדברו אל נבל כל הדברים האלה בשם דוד וינוחו, וכתב הרב המורה בפ' ס"ז ח"א, שפירושו עמדו מדבר, להגיד שלא אמרו עוד דברים אחרים יהיו מחייבים ומכריחים לנבל להשיבם קשות. ואפשר אצלי לפרש וינוחו שנחו מעמל הדרך, שאחרי שדברו הדברים האלה מיד וינוחו במושבו של נבל, כי לקחו חזקה בבית ושמו שם כליהם קודם שישיבם דבר. והיה נבל חרה אפו לפי שבאו עשרה נערים יחד וראה אותם רבים וחרה אפו ג"כ לפי שחנו בביתו קודם שידעו תשובתו, ולפי שהיה כילי ורע התכונה חשב שיצטרך כל המזון אשר היה לו מוכן לגוזזיו לתת להם להיותם עשרה. ולמה שהיו שואלים מזון לדוד ולשש מאות איש אשר אתו, (י) ולכן השיבם קשות מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו, ואחשוב אני שנבל לא דבר כלל לנגד כבוד דוד, כי ידע שמשיח ה' הוא וחותן למלך, ולא אמר עליו עבדים המתפרצים כי אם על אנשיו, וזהו מי דוד ומי בן ישי, ר"ל מי דוד ומי בן ישי? אינו כי אם איש אחד, אבל עם היות שהוא בן ישי ומתנשא לאמר אני אמלוך לא הייתי חושש לזה והייתי שולח לו בר ולחם ומזון כפי הצריך לכבודו, אבל מה אעשה כי רבו העבדים, רוצה לומר אנשיו ההולכים אתו שהם עבדיו שכלם מתפרצים איש מפני אדוניו שהם שש מאות איש רבים הם, (יא) ואיך אקח אם כן את לחמי ואת מימי ואת טבחתי אשר טבחתי לגוזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה? ולא אמר זה על דוד, כי כבר היה יודע אי מזה הוא ושהוא בן ישי וחותן למלך, כי אם על אנשיו שיצטרך לתת להם כל אשר לו כפי רבוים, והמורה על זה שנבל לא דבר כנגד דוד כי אם כנגד אנשיו, הוא מה שאמר הנער לאביגיל והאנשים טובים לנו מאד וגו', חומה היה עלינו וגו', ולא דבר מענין דוד לפי שנבל לא הטיח דברים נגדו כי אם נגד אנשיו. הנה ביארתי שמה שהניע לנבל לדבר תשובתו הרעה, לפי שנערי דוד נחו ולקחו חזקה בבית קודם שישמעו תשובתו, ולפי שראה אותם רבים ושהיו שואלים מזון לשש מאות איש, ועם כל זה לא דבר כנגד דוד כי אם נגד עבדיו, ועם זה הותרה השאלה הראשונה:

ויבואו נערי דוד וידברו וכו' גם זה הוצעה להודיע פחיתות נבל, א. שאחר שספר מהות השליחות שהיו דברי ריצוי ותחנונים ולא היה בם שום דופי שבעבורו יבזה אותם ויחרפם, הקדים לבל תחשב שהנערים שינו את הדברים על זה אמר כי דברו ככל הדברים האלה בלא שינוי, ב. בל תחשב שדברו זאת בשם עצמם ולכן עט בהם על זה אמר כי דברו בשם דוד ג. בל תאמר שאחר כך הוסיפו דברים שבעבורם עלתה חמתו עליהם על זה אמר וינוחו ולא דברו אח''ז מאומה:

מי דוד. מה הוא חשוב שאתן לו את שלי, הלא מרות המואביה בא:

השאלות: מה זה מענה על בקשתה?:

מי דוד. רצה לומר: וכי חשוב הוא כל כך ליתן לו מתן:

המתפרצים. ענין התחזקות, כמו (בראשית לח כט): מה פרצת עליך פרץ:

המתפרצים. לברוח ולמרוד איש מפני אדניו:

רבו עבדים המתפרצים וכו'. פירש בספר פרח לבנון דכונת אומרו המתפרצים היינו שאומרים שהם באים מפרץ וראויים למלכות:

ויען נבל כו' מי דוד נגד מה שאמרו שבאו בשם דוד וכבודו, השיב מי דוד ומי בן ישי, רצה לומר אינו חשוב לא מצד עצמו, ולא מצד אבותיו, שלא נודע בשם, רק כל הנודע ממנו הוא שהוא אשר הרים יד במלך ומצד זה הוא מפורסם, ומצד זה יעוז לדבר עתק, אבל זה היה חידוש בימי קדם שלא נמצא מעיז ומורד, לא כן היום שרבו עבדים המתפרצים ואין זה חידוש, ורצה לומר שדוד זה לא נודע בשם אף מצד יתרון רעתו שהוא מורד במלכות, שגם זה אינו חידוש עתה:

היום רבו. בעת ההיא נתרבו עבדים המתחזקים כל איש מול פני אדוניו, לומר לאדונו אני גדול ממך, וכן דוד חושב עצמו לגדול ממני, עד שאתן לו מתן:

ולקחתי ונגד מ''ש שיתן להם מצד החנינה כי על יום טוב באו, השיב שהוא לא הכין המשתה רק לגוזזיו לא לאנשים זולתם, וזה שכתוב ולקחתי את לחמי וכו' ואת טבחתי אשר טבחתי (רק) לגזזי ונתתי לאנשים אשר לא ידעתי אי מזה המה, הם יאכלו וגוזזי ירעבו, ועל מה שתבעו מצד החיוב לא השיב מאומה כי התנכר אליהם כמ''ש אשר לא ידעתי אי מזה המה:

ולקחתי וכו׳. ועל מה ששאלו לעצמם, אמר: וכי אתן לאנשים אשר לא ידעתי איה המקום אשר מזה המה, ואם כן כל שכן הוא שלא אתן לכם מאומה:

טבחתי. זבחתי:

את לחמי. החי"ת בשוא לבדו:

ואת מימי. כלומר כל משתה שלי כתרגומו כל משתאי וכן את לחמי ית מכלי ויש לפרשו לחמי על הלחם המיוחד כי זכר אחר כן את טבחתי שהוא שאר המאכלים וכן יש לפרש מימי כמשמעו כי המים היו יקרים במדבר:

לגוזזי. להאנשים הגוזזים צאני:

ואת טבחתי. תבשילי ומאכלי וכן תירגם יונתן וית שירותי וכמוהו לרקחות ולטבחות ואופות ולטבחות מתקנות התבשיל וכן אמר במה שהביאה לו אביגיל חמש צאן עשויות כלומ' מתוקנות ומבושלות:

ויהפכו לא טעמו אצלו מאומה רק הלכו לדרכם:

ויהפכו. בספרים כ"י מדוייקים היו"ד והה"א בפתח והפ"א בשוא נח וכן כתב רד"ק בשרשו ובמקצת דפוסים ישנים היו"ד בצירי והה"א בקמץ וַיֵהָפְכוּ ובמקצת דפוסים אחרונים וַיַהַפְּכוּ בדגש הפ"א וכ"י עקר וראיה גמורה ממסרה רבתא דבמערכת אות הוא"ו איכא כ"ב זוגין נסבין וא"ו יו"ד בריש תיבותא ונסבין וא"ו בסופיה חד מלרע וחד מלעיל כמו וַיִתְאַו המלך יפיך (תלים מ"ה) מלרע. וַיִתְאַו דוד ויאמר (דברי הימים א י״א:י״ז) מלעיל. וחד מן זוגיא דאמרי התם הוא דין וישלחם וְיַהַפְכוּ ארץ (איוב י״ב:ט״ו) מלרע. וַיַהַפְּכוּ נערי דוד לדרכם מלעיל. וזהו מן אחד מטעין מלעיל ומלרע הנזכר מבעלי המסורת שאינו על הנחת טעמים רק על השתנות הנקודות וזה במלות שנמצאו שנים שנים שקראו להם זוגים ובראשון אותיות כל"ב או הוא"ו שבראש האיתן ובמלה אחת הן נקודות בשוא ובחברתה בפתח ודגש אחריה כמו שזכר בעל מסורת המסורת במאמר ד' ואין ההפכות אחר ביניהם:

ויהפכו נערי דוד וגו'. ספר שנערי דוד חזרו עם התשובה הרעה ההיא אשר נתן להם נבל ויגידו אותה לדוד, (יג) ושהוא צוה לאנשיו חגרו איש חרבו וגם דוד חגר חרבו ועלו עמו כארבע מאות איש:

ויגדו לו. בספרים מדוייקים חסר יו"ד:

ויחגור גם דוד את חרבו. מכאן שמתחילין בדיני נפשות מן הקטנים בדין תחלה (סנהדרין לו א):

חגרו דוד חשב את עצמו כמלך, אחר שנמשח על פי נביא ואחר שנטו אליו רוב יהודה, ורצה לדונו כדין מורד במלכות ב''ד שחייב מיתה, וחכמינו זכרונם לברכה אמרו שדנו דיני נפשות, ולכן התחילו מן הצד כמ''ש חגרו איש חרבו, שמי שחגר חרבו גלה דעתו שמחייב אותו מיתה, ודוד חגר חרבו לבסוף כי הוא היה ראש השופטים כפי הדין:

על הכלים. אצל הכלים לשמרם:

ויחגור גם דוד חרבו. אע"פ שהיה די באנשים אשר עמו אע"פ כן מרוב כעסו חגר גם הוא את חרבו ורז"ל למדו מזה שדיני נפשות אין מתחילין מן הגדול ובדין נפשות דן אותו עם חביריו והסכימו כי מורד במלכות היה וחייב מיתה כי כבר ידעו כל ישראל כי דוד נמשח למלך ובזהו נבל וקראו עבד והוא נסכם עמהם באחרונה שאם היה הוא אומר דעתו בראשונה האחרים לא היו רוצים לחלוק עליו והיו אומרים כדבריו לפיכך לא אמר הוא דעתו אלא באחרונה זהו ויחגור גם דוד את חרבו:

על הכלים. לשמור אהליהם וכליהם:

אחד מהנערים. שלה:

הנה שלח ספר לה, א. מה שחטא נגד דוד, ששלח מלאכים (גדר שם מלאך הוא ההולך בשליחות של כבוד דרך כבוד) והשליחות היה לברך את אדנינו והוא לא די שלא קבלם בכבוד, כי ויעט בהם והפריחם בבזיון וקצף:

ויעט בהם. בגערה הפריחם ללכת לדרכם:

ויעט. ענין הפרחה, כמו (לעיל טו יט): ותעט אל השלל:

ויעט בהם. ר''ל שלא די שלא ענה אותם מענה טוב אבל נהג בהם מנהג העיט והוא העוף הדורס שמתנהג באכזריות:

ויעט בהם. היו"ד קמוצה מענין עיט שהוא העוף אבל ויעט העם אל השלל (שמואל א י״ד:ל״ב) היו"ד פתוחה שהוא מענין נטייה וכן במסורת ויעט ב' חד קמץ וחד פתח:

לברך את אדונינו. לתת לו שלום כמו כי תמצא איש לא תברכנו ויברך יעקב את פרעה:

והנה נער מנערי נבל אשר היו עם הצאן הגיד לאביגיל הענין, ששלח דוד מלאכים לברך את נבל ושגער בהם ושלם רעה תחת טובה, הוא שלח לברכו ונבל קלל אותם, והברכה היתה השלום אשר אמר לתת לו וגם אמרו כה לחי והיא ברכה על התמדת טובתו, (טו) והודיע שהאנשים אשר קלל נבל ואשר בזה בדבריו היו טובים לרועים מאד, שלא הכלימו אותם בלעג ובשחוק ולא גזלו ולא גנבו מהם מאומה עם היותם ביניהם בשדה, והוא דבר מתמיה לאנשי הצבא מלומדי המלחמה לעשות כן, ולא די שהיו הם מושכים עצמם מן הגזל אבל גם היו מונעים את אחרים מלגזול אותם, (טז-יז) וזהו חומה היו עלינו וגו', ר"ל להצילם מכל אויב אחר ואורב. וחתם הנער דבריו באמרו ועתה דעי וראי מה תעשי, ר"ל לתקן זה דעי אתה וראי מה תעשי בעצמך ולא תחוש לדבר כלל אל נבל ולהתייעץ עמו בזה, כי באמת כלתה הרעה אל אדונינו נבל ועל כל ביתו, והוא בן בליעל מדבר אליו, ר"ל נבל הוא בן בליעל לשידבר אליו אדם ולהחזירו מכוונתו. וגם יתכן לפרשו על דוד, יאמר עם היות דוד איש תם וישר, הנה הוא מרגיש כ"כ בקלון שיהפך לבן בליעל כשידברו אליו זה, כי יבא עם כל חילו להשמיד להרוג ולאבד. ולא פירשתי בן בליעל על המגיד הדבר לדוד, לפי שהיו עשרה, ואיך יאמר עליהם והוא בן בליעל? (יח) וזכר הכתוב שאביגיל התפעלה מדברי הנער ובמהירות רב לקחה מאתים לחם ושנים נבלי יין וחמש צאן עשויות, רוצה לומר מתוקנות כראוי, או ר"ל בריאות ושמנות. וכתב רש"י בשם ר' קלונימוס מרומ"י שהיו ממולאות בשר דק וביצים, וחמש סאים קלי והוא הלחם היבש הראוי לשמור ימים רבים, ומאה צמוקים והם ענבים היבשים, ר"ל מאה כלים מלאים מהם או מאה אשכולות, ומאתים דבלים והם התאנים היבשים, וכל דבלה הוא כבר עשוי מתאנים יבשות כדמות ככר לחם. ותלך היא ונערותיה ולאישה לא הגידה דבר, (יט) ואמרה לנערים עברו לפני, לפי שיתפייס דוד ראשונה בראותו את המנחה ואז ישמע את דבריה, והוא ע"ד (בראשית ל"ב כ"א) אכפרה פניו במנחה ההולכת לפני. והיה מטוב שכלה שלא אחרה לעשות, (כ) כי בהיותה יורדת בסתר ההר והנה כבר היה דוד בא ואנשיו, וכשראתה אותם בפתע ירדה מעל החמור מהרה והשתחוה לו אפים ארצה לכבוד מעלתו.

ויעט בהם. (תרגום:) אפרחינון במלין (ילקוט שמעוני רמז קל"ד, ופירושו הכריחם בדבריו הרעים), לשון עיט (בראשית טו יא):

ויעט בהם. גער בהם והוא מענין עיט ומשרשו כי היו"ד קמוצה כלומר הכריחם בדבריו הרעים וכן במדרש מהו ויעט בהם אפרחינון במלין וי"ת וקץ בהון:

ולא הכלמנו. לא נכלמנו:

והאנשים, ב. שהיה חייב להם גמול מצד החיוב שהאנשים היו טבים לנו מאד, א. שלא קבלנו מהם נזק, על זה אמר ולא הכלמנו, והנה הרועים לפעמים ירעו ולפעמים ירבצו, רצה לומר שיאספו הצאן אל הגדרות בעת כלות המרעה, אמרו הנה בעת הרביצה שהיו הצאן בגדרותיהם ואנחנו לבד בשדה, שאז לא היו הצאן צריכים לשמירה, שעל זה אמר כל ימי התהלכנו אתם בהיותנו בשדה אז לא קבלנו נזק לא בדברים שלא הכלמנו ולא בממון שלא פקדנו מאומה:

והאנשים. אנשי דוד היו טובים לנו מאד:

הכלמנו. מלשון כלימה:

ולא הכלמנו. לא היינו נכלמים על ידיהם, ולא חסרנו מאומה וכו׳:

פקדנו. ענין חסרון:

(טז-יז) השאלות: למה כפלו בהיותנו בשדה, כל ימי היותנו עמם רועים הצאן?: ב. בעת הרעיה שהצאן בשדה שאז צריכים נטירה מלסטים ומזאבים שעל זה אמר כל ימי היותנו עמם רועים הצאן אז חומה היו עלינו גם לילה גם יומם, עד שנוכל לאמר שגם הם היו מסייעים ברעיית הצאן, וזה שכתוב היותנו עמם רעים:

חומה. עוד היו שומרים אותנו מאחרים, כחומה הזו:

חומה היו עלינו וכו'. כלומר ומדינא חייב לשלם דמטי הנאה בממונו דאי אפשר בלאו הכי חייב לשלם כמו שהוכיח הרב מחנה אפרים ז"ל ה' נזקי ממון סימן ב'. עש"ב:

כי כלתה הרעה. מאת דוד אליו:

ועתה דעי וראי מה תעשי לתקן המעוות, כי בודאי ילבשו נקם, א. מצד שבזה השלוחים שעל זה אמר כי כלתה הרעה אל אדנינו ועל כל ביתו, ב. מצד שבזה את דוד עצמו, שעל זה אמר והוא בן בליעל מדבר אליו, שאל דוד היה מדבר לאמר עליו שהוא בן בליעל פורק עול ומורד כמ''ש היום רבו עבדים המתפרצים:

מה תעשי. לתקן הדבר ולפייס את דוד:

בן בליעל. איש רשע, בלי עול מקום:

והוא בן בליעל מדבר אליו. הנה בליעל נאמר בשתוף על הרשע ועל הכילי ומזה הענין הב' הוא בזה המקום וממנו אמרו האמר למלך בליעל רשע אל נדיבים (איוב ל״ד:י״ח):

והוא בן בליעל מדבר אליו. אדונינו בן בליעל מדבר אליו אם היינו מדברים אליו היה גוער בנו לכן את דעי מה תעשי ויתכן לפרשו על דוד כלומר דוד בן בליעל מדבר לאדונינו על הדבר הזה אלא יבא ויכלה הכל עם חילו:

והוא בן בליעל מדבר אליו. אפשר במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דאביגיל קראתו בליעל גימטריא בלעם שהיה גלגול בלעם עכ"ד וידוע מ"ש רבינו האר"י זצ"ל שבגלגול ראשון נקרא אב והשני נקרא בן וז"ש הנער והוא בן בליעל פירוש בן גלגול שני בלעם גימטריא בליעל וא"ש בן בליעל כלומר גלגול בלעם:

והוא בן בליעל מדבר אליו. ואדונינו בן בליעל, מהיות דובר אליו מה שאני אומר אליך, כי יקצוף עלינו:

כי כלתה הרעה. נגמרה הרעה לבוא אליו:

והוא. ונבל עצמו, הוא בן בליעל מלדבר אליו ולהוכיחו על פניו, כי יגער בי:

עשויות. תרגם יונתן: תכברא, ממולאות בשר דק וביצים, פשטי"ץ בלע"ז כמו ששנינו בפסחים (עד א, עיין שם היטב ברש"י ד"ה רבי ישמעאל קורהו וכו', ומצוה ליישב): ונותן את הכרעים ובני מעיו לתוכו, רבי טרפון קורהו תכברא, מה שבתוכו לברו, כרבי עקיבא דאמר תולין חוצה לו, כך היא שנויה בתוספתא, רבי קלונימוס זצ"ל מן רומי פרשה לנו כן:

נבלי. נאדות:

ותמהר אבוגיל. אביגיל קרי:

וחמש צאן עשוות. כן כתיב בשני ווי"ן וקרי עשויות ביו"ד ואחד הוא כי אותיות אהו"י מתחלפות ופירוש מתוקנות ומבושלות כמו וימהר לעשות אותו וי"ת עשויות תחברא ולא ידעתי מה הוא ובנוסחא אחרת מצאתי תכברא ופירש אותו רבינו שלמה ז"ל בשם רבי קלונימוס מרומי ממולאות בשר דק ובצים פשטיצ"ו בלע"ז והביא לו חבר מה שאמרו רז"ל בפסחים ונותן את כרעיו ואת בני מעיו לתוכו ר' טרפון קורהו תכברא:

צמוקים. ענבים יבשים:

עשויות. מתוקנות ומבושלות, כמו (בראשית יח ז): וימהר לעשות אותו:

עשוות. עשויות קרי ורבותינו דרשו בפרק ראשית הגז שמעשות את בעליהן ואומרות לו קום עשה מצוה חדשה מאי ניהו ראשית הגז דכתיב ביה צאן דמשמע מרובה דאי בבכורה ומתנות אפילו חדא מחייבא:

צמוקים. ענבים יבשים ופי' מאה אשכולות וכן תירגם יונתן ומאה אתכלין דענבין יבשין:

דבלים. עגולי דבלה, תאנים דרוסות וכבושות בכלי:

קלי. קמח משבלים צלויות, כמו (ויקרא כג יד): ולחם וקלי:

דבלים. הדבלה הוא ככר תאנים יבשו' דרוסות יחד עד שנעשית כמו ככר לחם ופי' מאתים מאתים ככרי' מאלה הככרים או פירוש מאתים ליטרא וכן ת"י ומאתן מנן דבילתא והמנא הוא ליטרא:

ומאה צמוקים. מאה אשכלות ענבים יבשים, וכן (דברי הימים א יב מא): דבלים וצמוקים:

ומאתים דבלים. מאתים ככר, והם תאנים מקובצות דרוסות יחד, עד שנעשים גוף אחד, כעין ככר לחם:

עברו לפני כי חששה שאם ילכו אתה ביחד יודע לנבל, וזה שכתוב ולאישה נבל לא הגידה:

לנעריה. מוליכי המנחה:

עברו לפני. אמרה זה לכפר פני דוד במנחה הגדולה הזאת:

ולבן הלך לגזוז את צאנו. בכ"מ שנאמר גזיזה שם תקלה. ויהי גוזזים לאבשלום (ש"ב יג כג). וצוה והרגו את אמנון אחיו. וכן בנבל הכרמלי. כי גוזזים לך (ש"א כה ז). וכתיב ויגף ה' את נבל וימת (שם שם לח).

יורדים לקראתה. גיא היה בין שני ההרים, היא יורדת מהר זה, והם יורדים מהר זה שכנגדו:

וירדת בסתר ההר שהיו שני הרים זה נגד זה, היא יורדת מהר הזה ודוד מההר המגביל לו ובהכרח כבר פגש דוד את הנערים שהלכו לפניה:

בסתר ההר. בעמק שבין שני ההרים:

ותפגוש. פגעה:

והיה היא רכבת. חסר וא"ו וראה מ"ש בפרשת נח סימן ז':

בסתר ההר. יורדת בצד זה מן ההר שהיה מקום סתר לבאים ויורדים מצד האחד ואמר זה בעבור כי לא ראתה היא דוד מרחוק עד שפגע' בהם וירדה מהרה מעל החמור בראותה את דוד וי"ת בסתר ההר בסטר טורא:

ודוד אמר. בלבו כשאמרו לו נעריו גדופי נבל, אך לשקר שמרתי וגו':

השאלות: למה אמר זה דוד ברגע ההיא?:

ודוד אמר. בעת שפגשה בו, אמר דוד לאנשיו: אך לחנם שמרתי וכו׳:

לשקר. רוצה לומר על חנם:

לשקר. לחנם:

אך לשקר שמרתי וכו'. פירוש אני לא שאלתי ממנו מתנת חנם כי מן הדין חייב לשלם דהעושה טובה לחבירו או פעולה חייב לשלם שכרו כמ"ש מור"ם בהגהה בח"מ סימן רס"ד והיינו טעמא שקבל דוד הע"ה מה שהביאה אביגיל הגם דאין מקבלים מן הנשים אלא דבר מועט ואם הבעל מוחה אין מקבלים כלל. אמנם הכא היה חייב נבל לשלם ועמ"ש בספר חסידים סימן שט"ו:

וספר הכתוב שבהיותה פוגשת בו היה דוד אז מדבר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה במדבר וישב לי רעה תחת טובה:

ודוד אמר כאשר פגש את נערי נבל וחמוריו נושאות בר ומזון (שחשב כי הולכים אל מעון אל ביתו) אמר לאנשיו אך לשקר שמרתי את כל אשר לזה (ההולך פה לקראתנו) ששמרנו רכוש הזה ועתה השיב רעה תחת טובה:

רעה. במה שחרפו לומר מי דוד וכו׳:

ולא נפקד. לא נחסר:

וישב לי רעה. במה שחירף אותי בדבריו:

משתין. יונתן תרגם: ידע מדע, משית קירות לבו. דבר אחר, אפילו כלב, שדרכו להשתין בקיר:

(כב-כג) כה יעשה אלהים לאיבי דוד כמו שאעשה לנבל, ואביגיל שמעה הדברים האלה ועל ידי כן הכירה וראתה את דוד שהוא דבר כל זאת:

כה יעשה. הוא ענין שבועה, וגזם ולא אמר, כאלו אמר כהרעה הזאת יעשה לי המקום אם אשאיר וכו׳, ולפי שבסוף חזר בו, לזה כינה הכתוב ואמר לאויבי דוד:

משתין בקיר. והוא הזכר, ויש להפלא איך נסכם דוד להרוג נכל וביתו והוא לא הסכי' על הריגת שאול עם היותו רודפו, ואפשר שנאמר שכבר נתפרסם לכלם היות דוד נמשח למלך על ישראל ולפי שהיה נבל מבזה המלכות היה עונשו למות וכל הנסכמים לו בזה וכבר התבאר ממאמר אביגיל לדוד שזה הענין היה מפורסם אז לישראל:

לאויבי דוד. כנוי הוא לדוד:

ואמרו כה יעשה אלקים לאויבי דוד וכה יוסיף, אינו שבועה כדברי המפרשים אבל הוא בכל מקום כמשמעו, ר"ל ככה יתן הש"י ויותר יוסיף מהעושר והטוב לאויבי דוד כאשר נתן לנבל אם אשאיר לנבל עד אור הבקר אפילו כלב א' להשתין בקיר, ויהי' א"כ השבועה בזה שאם הוא ישאיר לנבל משתין בקיר יתן ה' לאויביו של דוד עושר ומקנה רב מאשר לנבל. שיהיה לדוד זה בלי ספק עונש נמרץ בהגדלת מעלת אויביו, כמו שכתוב (תהלים ל"ח ב') ואויבי חיים עצמו ורבו שונאי שקר. ורש"י כתב שהיה דוד אומר זה בלבו, או שאמרו קודם לזה ואין צורך, שהכתובים מתישבים כסדרן כמו שאמרתי. ואמנם כוון דוד להשמיד את כל אשר לנבל לפי שמורד במלכות היה, ומפני זה היה בן מות, לפי שהיה כבר גלוי ומפורסם בכל ישראל שהיה דוד משוח למלך, וכמו שיראה מדברי אביגיל שהיה הענין מפורסם ביניהם, והיה מחוייב אם כן נבל לעשות כל אשר יצוהו, ואמר הכתוב (יהושע א' י"ח) כל איש אשר ימרה את פיך יומת, וכל שכן אם כלל דוד באמרו היום רבו עבדים המתפרצים באדוניהם, שבקראו עבד למלך ישראל היה חייב מיתה, וגם שנאמר שלא כלל בזה את דוד הנה מרד בדברו ושאל ממנו לפרנסו ולא שמע לו והיה בעבור זה בן מות, ולזה הסכים דוד לקחת את כל אשר לו, כי המורד במלך ומי שיברך אותו ממונו למלך (סנהדרין פ"ו מ"ח ע"ב), והותרה השאלה הב':

משתין בקיר. כן יקרא הזכר, כי עושה קלוח למרחוק, ויוכל להשתין בקיר:

משתין בקיר. כמו שפירשו רז"ל אפילו הכלב שדרכו להשתין בקיר וי"ת ידע מדע ר"ל משית בקירות לבו כלומר בן דעת:

לאפי דוד. לפני דוד:

ותשתחו ארץ. חד מן ה' דסבירין ארצה וחימן במ"ג בפרשת ויגש:

לאפי דוד. כמו לפני דוד:

בי אני אדני העון. מתחלה אמרה כך, כדי שיטה אוזן לדבריה, ולסוף אמרה לו האמת, אני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:

בי אני אדוני העון, אמרה הנה נבל זה כאין נחשב, יש לו עושר ונכסים ולא השליטו האלהים לאכל ממנו, ומה שנודע בשם לאיש שוע הוא על ידי, ולולא הייתי אשתו לא היה אדוני שולח אליו, ואם כן עקר העון בי באשר אני עקרת הבית, אבל מטעם הזה בעצמו ותדבר וכו', רצה לומר א. תן לי רשות לדבר, ב. ושמע וכו' וקבל דברי:

בי אני וגו׳. כי דוד לא היה מכירה, ולזה אמרה מה ששמעתי אשר אדוני מדבר אל עבדיו בדבר מה שקרה לו, דע אדוני העון הזה הוא בי, רוצה לומר: בביתי נעשה הדבר:

ותפול על רגליו. ר''ל אצל רגליו:

באזניך. האל"ף בקמץ לבד:

בי אני. כלומר אדוני העון בעצמי ואני הוא שחטאתי לפניך כלומר חשוב כי אני חטאתי שמע דברי אמתך:

ותפול על רגליו. כיון שאביגיל אמרה ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדוני, אין ראוי שנפרש בי אני אדוני העון שהיתה היא החטאת בדבר הזה, אם לא שאמרה זה להכנס עמו בדברים כמו שפירשו רש"י ז"ל. ואני אחשוב שעון הנזכר בכאן הוא עונש, כמו (איכה ה' ז') ואנחנו עונותיהם סבלנו, יאמר שראוי אליה לדבר לפי שהעונש והרע אשר יעשה דוד לבית נבל היא תסבול אותו ועליה יהיה, ולכן אליה ראוי לבקש עליו וזהו ותדבר נא אמתך וגו', רוצה לומר אחרי אשר עלי יהיו כלנה ראוי לשפחתך שתדבר ותבקש על עצמה וראוי לך אדני שתשמע דברי אמתך, (כה) והדברים אשר אדבר הם שלא ישים אדוני לבו אל איש הבליעל שהוא נבל, כי שמו יורה עליו, ולכן לא תחוש לנבלה אשר עשה כי השנאה לא תחול כי אם בין האנשים אשר יהיו מתיחסים, ומי הנבל הזה אשר מלך ישראל יתפעל מדבריו? ואם תאמר שהיה לי למחות בידו, דע אדוני שאני אמתך לא הייתי שם ולא ראיתי את נערי אדוני אשר שלחת:

ותדבר. ולזה תדבר אמתך, לבקש ולהתחנן על הדבר:

בי אני אדני העון. הוא על דרך אמרו ולי אני עבדך והרצון בו בי אדני העון והפשע והודת זה תחלה כדי שיכנסו דבריה באזני דוד ותשקיט חמתו בזה המאמר כי בו מהפיוס מה שלא יעלם ואחר זה חלתה פניו שישמע את דבריה ובארה לו שלא חטאה בזה אך חטא בו נבל בעלה מצד רוע מנהגו ותכונתו כי נבל שמו ונבלה עמו:

אל ישים אדני את לבו רצה לומר הבזיון לא יהיה רק מאיש נכבד ובין השוים, לא מאיש פחות ונקלה שלא יחושו לבזיונו, והנה נבל זה הוא נקלה בעיני הבריות, כי נבל שמו, וכן הוא נקלה מצד עצמו כי נבלה עמו, וכן לא יחשב בזיון, רק מאיש שאין טבעו בכך לא כן מנבל שדרכו בכך, וזה שכתוב כי כשמו כן הוא ואם כן אין לך להקפיד על בזיונו, ועקר הקפידה הוא עלי בהיותי אשת חיל, אבל ואני אמתך לא ראיתי את נערי אדני:

אל איש. רוצה לומר: אל דברי חירופו:

ונבלה. ענין דברי גנאי וכעור, כמו (ישעיהו לב ו): נבל נבלה ידבר:

כשמו כן הוא נבל שמו ונבלה עמו. פירוש לא תסבור דאין ראיה מהשם על דרך כלב כמש"ל לא כי כשמו כן הוא נבל ונבלה עמו. א"נ דזמנין אף מי שהוא כילי איזה פעם יהיה לו איזה נדיבות. והוא לא כן אלא נבלה עמו תדיר ואמרה נבלה עמו שפרה ורבה כנקבה והוא מוסיף תמיד בכליות:

ונבלה עמו. מחזיק בנבלה, לדבר קשות וחירופים:

לא ראיתי. בכדי לתקן הדבר ולפייסם:

אשר מנעך. ששלחני לקראתך למנעך משפיכות דמים:

(כו-כז) השאלות: למה דברה ג' מאמרים כ''א מתחיל במלת ועתה?:

חי ה׳ וגו׳. נשבעה בה׳ ובנפשו, ואמרה: הנה רצון ה׳ למנעך מבוא בעון שפיכת דם, ושידך תושיע לך לריב ריבך, כי אם היה רצון המקום שידך תושיע לך לנקום נקמתך ולשפוך דם, לא היה הדבר נגלה אלי ללכת לפייסך, ואף המהירה והפגישה והשמיעה בדבריך לאנשיך, המה מה׳ בהשגחה:

מנעך ה' מבוא בדמים והושע ידך לך. הנה נשבעה שכן היה הענין שהיא לא ראתה נערי דוד ואמרה עם שבועתה מה שיורה שהיא בלתי יראה שישחית דוד בעלה וביתה אך הוא מפורסם אצלה שכבר ימנע דוד מזה אחר הפיוס אשר פייסה אותו וזה כלו היה מטוב חכמתה ואמרה שהש''י מנעהו מבוא בדמים ר''ל מבוא בהריגת אנשים ומנעהו מהושיע ידו לו להנקם מאויביו העברים בכחו ובעוצם ידו:

ועתה אדוני. כ"כ ועתה לא ואתה וכן תרגום יונתן וכען:

אשר מנעך. דבק עם חי ה':

וירף ממנו. באותה שעה נתרפא, אז אמרה חתן דמים למולות, הבינה צפורה שנתחייב באותה מיתה בשביל המילה שנתרשל עליה. זה שארז״ל, כל המצדיק אותו מלמטה, מצדיקין אותו מלמעלה, (מה) שהקב״ה מדקדק עם צדיקיו יותר מכל אדם, שנאמר בקרובי אקדש (ויקרא י ג), ואומר וסביביו נשערה מאד (תהלים נ ג), ואומר וכיראתך עברתך (שם צ יא), וכל כך למה להיות עולמם שלם, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה׳ אלהיך (שמואל א כה כט).

אשר מנעך ה' מבא בדמים. אביגיל הצדקת תלתה הדבר בה' כי הכל ממנו מרוב חסדיו אך דוד הע"ה אמר אשר כילתני מבא בדמים נתן לה את השבח דמגלגלין זכות על ידי זכאי. ורז"ל אמרו פ"ק דמגילה דם נבל ודם נדה. והקשה הרב מהר"ר לוי ן' חביב ז"ל בתשובה סימן קכ"ו נשאל אמאי רז"ל לא דרשו דמו ודם זרעיותיו כמ"ש קול דמי אחיך דמו ודם זרעיותיו וע"ש מה שתירץ. ועטרת ראשי אבא מארי ז"ל תירץ כי בפסוק קול דמי אחיך א"ש דבתיבת דמי מעורבים דמו ודם זרעיותיו אבל הכא אם איתא היל"ל מבא בדמיו אבל השתא דקאמר מבא בדמים משמע שהם דמים נפרדים וחלוקים ולכן דרשו דם נבל ודם נדה ועיין בקונטריס פני דוד פרשת בראשית:

(כו-כז) ובמה שאמרה עוד ועתה אדוני חי השם וגו', ועתה יהיו כנבל אויביך וגו', ועתה הברכה הזאת וגו', אחשוב אני שנתנה הבחינות אשר בהם ראוי אליך שלא יתעורר להמית את נבל ולהשחית את כל אשר לו, וזה שאם יתעורר לזה לא יהיה כי אם לאחת משלש סבות או לכלם. אם להיותו מן הדין והתורה שימות נבל כי המרה את רוחו ויבטא בשפתיו נגד דוד דברים אשר לא כדת, ולקיים דוד דבר השם יתברך ותורתו יתעורר להרגו. ואם מפני תאות הנקמה שהאדם מפני כבודו יבחר להנקם מאויביו, פן יאמרו שידם רמה והוא לא יוכל להתנקם מהם ופן יקומו עליו פתאום להכותו ויצורו עליו פעם אחרת, ולכן ישכים האדם להרוג את אויבו ליראתו ממנו שיהרגהו. ואם לצורך המזון שהיה צריך לדוד ואנשיו, והיה מתעורר ללכת על בית נבל מפני הבזה והשלל אשר יקח שמה, והנה אמרה אביגיל שאין ראוי לדוד שיזיק לנבל ולביתו מאחת מהסבות האלה. לא לחשבו שבזה יבחר השם ושהוא ממצותיו, ועל זאת אמרה ועתה אדוני חי השם וחי נפשך אשר מנעך השם מבוא בדמים והושיע ידך לך, ופירושו אצלי חי השם וחי נפשך, שלא נמנעה מיתת נבל במקרה, או מפאת תחנוני לפניך, אבל האלקים בשמים רצה וסבב שלא תמיתהו, והוא יתברך היה המונע ממך מיתתו לא אני, וזהו חי השם וחי נפשך וגו', שהשם הוא הסבה העצמית אשר מנעך מבוא בדמים, רוצה לומר חי השם וחי נפשך אדוני שהשם הוא היה אשר מנעך מבוא בדמים וגו' והוא היה אשר הושיע את ידך לך לשלא תהרגהו, ואם הוא יתברך המונע ממך מיתתו, מבואר הוא שלא יחפוץ בזה ושאין הריגתו טוב וישר בעיניו, וזהו כנגד הבחינה הראשונה. ואם תעשה ההתעוררות הזה ותרצה להמית לנבל להסיר אויביך מעל פני האדמה לשלא יזיקוך פעם אחרת, ולבל יאמרו פעם אחרת כחנו ועוצם ידינו עשה נגד דוד והוא לא יכול להנקמם ממנו, והיא הבחינה השנית, לזה אשיב שעתה יהיו כנבל אויביך, כלומר מי יתן והיה שכל אויביך יהיו כנבל ולא תצטרך יותר להנקם ולהנצל מהם, וכאלו אמרה לך נאה להלחם עם השרים הגדולים, כי אין ראוי לגבור שיעזוב נקמת הגדולים וישוב להתרעם ולהנקם מהפחותים, לך ראוי להלחם עם שאול, לך ראוי להנקם ממנו ומאבנר שר צבאו ומדואג האדומי הנצב על עבדיו, שהם האויבים אשר ראוי להנצל מהם ושמהם ראוי שתחוש אל הכבוד והנקמה, אבל לנבל שהוא עובד אדמתו סכל נעדר אין לך קלון מדבריו אין לך כבוד מהריגתו אין לך ממנו נקמה אין לך ממנו הצלה, כי אינו נושא לדברים האלה. ואמרו חכמינו ז"ל (עיין ילקוט חדש ערך דוד) ועתה יהיו כנבל אויביך נבאה שלא יאריך ימים שאול על נבל. ואם תחוש לבחינה הג' שהיה לצורך המזון, הנה לזאת תשובתך בצדק והיא המנחה אשר הבאתי אשר יש בה מהמזון מה שדי, ועל זאת אמרה ועתה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך לאדוני, ועם היות שאינה כפי הראוי למעלתך תן אותה לנערים ההולכים ברגלי אדוני. הנה רשמה בזה ג' סבות, מצד האל יתברך ומצותו, מצד נבל וכבודו ונקמתו והצל עצמו ממנו, ומצד דוד ממה שיצטרך אל המאכל והמזון, ובשלשתם אמרה ועתה ועתה ועתה:

והושע ידך לך. מלנקום אתה בעצמך את נקמתך ותענש:

ועתה בארה ג' טעמים שראוי שימנע מלכת לנקום נקם, כי שילך לנקום יהיה באחד מג' פנים, א. שיחשב שנבל חייב מיתה מדין מורד במלכות, ב. שיחשוב לנקום בל יעיזו אחרים לעשות כמוהו, ג. שיחשוב לקחת בחזקה מה שמגיע לנעריו על פי הדין שהיו שומרים את הצאן, על הא' אמרה חי ה' כו' אשר מנעך מבוא בדמים ורצה לומר כי עדיין לא יצא טבעך בעולם ועדיין שאול קיים ואם היית הורג אותו היית שופך דמים שלא כדין, או על כל פנים לפי דעתך שיש לך דין מלך אין ראוי שתושע ידך לך לעשות בעצמך נקמה על כבודך, וזה בהשגחת ה' שמנעך מרציחה או מהכח הבלתי ראוי, רק שתקוה אל ה', על הב' אמרה אל תחוש לנקום פן יעשו אחרים כמעשהו כי ועתה אין שייך טעם זה כי הלואי יהיו כנבל איביך לא יהיה בכחם לעשות לך רע רק מה שיש בכח נבל, שלא יכול לעשות לך מאומה, כי נעשה פקודתך נגד רצונו, ואמרה אויביך על המבקשים להשפיל כבודך והמבקשים את נפשך להרגך:

ועתה. הואיל וה׳ מנעך מבוא בדמים, בודאי הוא יריב ריבך ויומת בידי שמים, וכל אויביך יהיו כנבל, שיומתו בידי שמים, וכאשר אמר דוד בעצמו אל שאול (לעיל כד יב) ישפוט ה׳ וכו׳ וידי לא תהיה בך:

והושע ידך לך. השם מנעך מבוא בדמים והושע ידך לעצמך שלא שפכה ידך דם נקי כי לא יקרא זה מורד במלכות כאשר חשבת כי עדין לא יצא טבעך בעולם ועדין שאול קיים:

יהיו כנבל איביך. נתנבאת ברוח הקודש שלא יאריך ימים:

יהיו כנבל. שאין בו כח להרע לך:

ונתנה לנערים. ותנתן לנערים המתהלכים וגו', 'נתנה' לשון עבר, ו'נתנה' לשון להבא:

ועתה על הג' שמנע מהנערים המגיע להם ע''פ הדין, הנה הברכה הזאת אשר הביא שפחתך (ואמר הביא בלשון זכר שיוחשב כאילו הביא הוא כי הוא מכספו) וטוב מעט בצדקה (כן פי' מהרי''א) (כח) שא נא לפשע אמתך אחר שסלקה שלש הטענות שבעבורם ילך לנקום נקם, התחילה לברר לו, שאם היה עושה זאת היה נמשך לו ממנו נזק גדול, ופייסה אותו על שערבה לבה לדבר לפניו כזאת התחילה לחשב שלשה מעמדות מימי חייו, א. המעמד הראשון בעת התחיל ללחום מלחמות ה' בגלית ובפלשתים, ב. המעמד השני, עת נרדף מפני שאול, ג. המעמד הג' עת יזכה למלכות כפי שהובטח מפי נביא, שמצד כל השקפות אלה ראוי שיחדל מעשות זאת. א. כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן כי מלחמות ה' אדני נלחם, רצה לומר אחר שמה שיקוה שיעשה לו ה' בית נאמן, נצמח ממה שלוחם מלחמות ה', שלוחם באויבי ישראל שהם אויבי ה', אם כן אין מהראוי שתתערב בין מלחמותיך מלחמה לכבודך שאינה מלחמת מצוה או חובה, רק מלחמת רשות או עבירה, וזה ורעה לא תמצא בך מימיך שאז יאמרו כי נלחמת כפי המקרה כאדם האוהב מלחמה לשפוך דם כפי שיזדמן:

ועתה הברכה. התפייס נא בעבור הברכה הזאת וכו׳:

הברכה. מתנה ומנחה, כמו (בראשית לג יא): קח נא את ברכתי:

הברכה. כמו המנחה כמו קח נא את ברכתי:

אשר הביא שפחתך לאדוני. פירש רבינו האר"י זצ"ל דאמרה לשון זכר והענין בקצור דבא לבן בנבל ולפי שעבד יעקב ללבן בא ההוא רוחא דיליה דיהב בלאה באביגיל ונשאת לנבל לעבוד אותו ולזה אמרה הביא שפחתך לרמוז ששרשה זכר זהת"ד בקצור:

ונתנה וכו׳. מפני הכבוד לא אמרה ונתנה לך, כי למעלתו למעט יחשב ואמרה ונתנה להנערים וכו׳:

ברגלי אדני. רוצה לומר עם מהלכו ואחריו, כמו (שופטים ח ה): לעם אשר ברגלי:

אשר הביא שפחתך. ואמר שפחתך בלי זכר הנער לפי שהיא עיקר ההבאה:

ונתנה לנערים. דרך כבוד:

כי עשה יעשה ה' לאדני בית נאמן. להיות מלך על ישראל, לפיכך, ורעה לא תמצא בך, לכך לא נאה לך לעשות שלא כדין, להוציא לעז על מלכותך:

שא נא וכו׳. הקדימה לשאול מחילה אם תכשל בלשונה, , לדבר מה מול כבודו:

שא. ענין מחילה:

בית נאמן. כתרגומו מלכו קיימא ודרך נבואה אמרה זה כי היא אחת משבע נביאות על דעת רז"ל ויש לפרש כי היה הדבר נשמע ונודע בישראל כי דוד נמשח למלך כמו שאמרה ככל אשר דבר את הטובה עליך וצוך לנגיד על ישראל:

שא נא לפשע אמתך כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן וכו'. אפשר דכיונה לומר דהגם דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דרשינן טעמא דקרא שתהא אימתו עליו ועתה לא שייך דעדין שאול קיים ומוכרח לדרוש טעמא דקרא דהוא בא מרות המואביה ומוכח דידרוש טעמא דקרא על דבר אשר לא קדמו ואין דרכה של אשה לקדם ובזה הותר לבא בקהל דדרשינן טעמא דקרא וז"ש ועתה שעדיין לא נתפרסמה מלכותך שא נא מחול עתה פשע אמתך דדרשינן טעמא דקרא שתהא אימתו עליך ולא תימא דאין לדרוש טעמא דקרא. כי עשה יעשה ה' לאדוני בית נאמן אין בית אלא אשה ומוכרח לדרוש טעמא דקרא כמדובר ועל זה השיב לה דוד המלך וברוך טעמ"ך רמז על טעמא דקרא ועיין בקונטריס ראש דוד דף ע"ט באורך. ועוד פרפרת בשם הגדולים ח"ב ריש דף פ"ט בס"ד:

ואמנם אמרה עוד שא נא לפשע אמתך וגו', אפשר שיפורש שישא חטאה במה שלא הביאה המנחה הראויה למעלתו. והנכון אצלי לפרשו שישא חטאה במה שהרבתה הדברים לפניו ותאמר טענותיה כאשה מעזת פנים לפני כבודו, ואמרה זה על דרך הקדמה למה שתרצה להכנס עמו עוד בדברים ולהוכיח כוונתה ודרושה מפאת טענה רביעית חזקה מאד, והיא שידוע ומפורסם הוא בכל ישראל שאתה עתיד ומזומן לשתי מעלות עליונות. האחת בעולם הזה, כי עשה יעשה השם לאדוני בית והוא המלכות, ויהיה נאמן עד אלף דור לזרעך ולא כבית שאול שקרע השם את מלכותו מעליו, והיה זה לך לפי שמלחמות השם אדוני נלחם ורעה לא תמצא בך, רוצה לומר כל מלחמותיך הם עם אויבי השם ולא כשאול שהרג את כהני השם על לא חמס בכפם, ואתה תמיד נלחם בעבורו, ורעה שתעשה לאדם אחד מבני ישראל (לא בשפיכת דמים ולא בגזל ובעושק) לא תמצא עוד כל ימי הארץ כך וגם כן לא נמצא במה שעבר מימיך, (כט) עם היות שקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך (רמזה בזה לשאול שהסגירו בידו האלקים במערה ולא רצה דוד לשלוח ידו בו לפי שלא חפץ להתגאל בדם בני ישראל) וזהו ורעה לא תמצא בך מימיך עם היות שקם אדם לרדפך ומפני זה היה לך להרגו, כי היה ענין מעשה המערה מפורסם בכל ישראל. ואחרי אשר זכרה המעלה העליונה הזאת אשר יעלה דוד אליה בעולם הזה, זכרה עוד מעלה אחרת שיזכה אליה בעולם הבא אחרי שובו לעפרתו, והיא אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם. רוצה לומר אחרי מותך תמלוך נפשך בעונג האלקי בחיים הנצחיים, ורמזה בזה המאמר אמתת ההשארות לצדיק בעונג ולרשע בצער, ושהצרור והדבוק האמתי לנפש הוא עם השם אלקיך, לא עם השכל הפועל כמו שחשבו המתפלספים, ואת נפש אויביך באותו עולם הנפשות יקלענה בתוך כף הקלע, רוצה לומר שלא תהיה צרורה במנוחה נכונה ובישיבה עליונה, כי אם מתנועע בצער מופלג כאבן שישליכו בכח גדול בקלע מזן אל זן. וכן הבין המתרגם הצרור הנזכר בכאן על העונג הנפשיי, מסכים למה שאמרו חכמינו ז"ל (שבת פרק כ"ג דף קנ"ב ע"ב) ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים תחת כסא הכבוד גנוזות, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם, ונשמתן של רשעים מטורפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה, שנאמר ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ואחרי אשר הקדימה המעלות האלה גופנית ונפשיית אשר היה דוד עתיד להגיע אליהם, הוציאה תולדה אחת מהם, (ל) והיא והיה כאשר יעשה השם לאדוני ככל אשר דבר, והוא דבור כולל על שתי המעלות הנזכרות, ופרטה אותן אחת לאחת באמרה את הטובה עליך, והיא הנפשיית שנקראת טוב בעצם, שאין עניני העולם הזה טובים בהחלט בפני עצמם כי אם הנפשיים, ולזה אמרה הטובה עליך שאותו הטוב הוא סמוך ומחובר לאדם ואין כן עניני העולם הזה שהם חיצוניים ונפרדים ממנו. וזכר המעלה הזאת הנפשיית ראשונה להיותה הקודמת בקדימת מעלה ושלימות, אחר כן זכרה המעלה הגופנית באמרה וצוך לנגיד על ישראל שהוא המלכות, (לא) הנה להשגת המעלות האלה לא תהיה זאת לפוקה ולמכשול לאדוני ולשפוך דם חנם, רוצה לומר אם אתה תמנע מהרוג את נבל ומהשחית את ביתו לא תמצא עון אחר מונע אותך מהשגת המעלות האלה העתידות לבוא עליך, ובזה רמזה שאם יהרוג את נבל תהיה מיתתו לפוקה ולמכשול לפניו ויענש עליו בהכרח, אם בעולם הזה בענין המלכתו, ואם בעולם הבא בקבול שכרו, ולכן טוב לו שלא ישפוך דם נקי ולא יהיה אז אותו עון לו לפוקה ולמכשול, ולזה אמרה עוד ולהושיע אדוני לו, רצונה בענין ההמלכה והמלחמות שיושיעהו מידי אויביו, והיטב השם לאדוני, רוצה לומר בעולם הנשמות הוא הטוב האמיתי ייטיב לו שם, ולא יהיה שפיכות דם נבל למכשול לפניו. ומה שאמרה עוד וזכרת את אמתך, פירוש שאז בימים ההם תזכור זאת העצה הנפלאה אשר נתנה לך האשה הזאת וישמח לבך בזה, כי תמצא עצמך נקי מרציחת נפש שהיה דעתך להרגו, ולפי שאז תהיה נקי המחשבה תדע ותבין שבצדק כל אמרי פי. וגם אפשר לפרש וזכרת את אמתך שמלבד כל הטענות האלה שזכרה תזכור עוד אותה שאם יהרוג את נבל וישמיד את ביתו עליה תהיה הרעה והיא תסבול אותה ועליה תשפוך חמתו, ולכן בעבורה ראוי שיחדל מזה. ורבותינו ז"ל (מדרש שמואל פרק כ"ג ועיין רלב"ג) אמרו שנבאה בזה שימות מהרה נבל ושיזכרה דוד ללקחה לו לאשה כמו שהיה אחר כך. וכבר נוכל לפרש הפסוקים האלה באופן אחר, והוא שאביגיל רצתה לתת ארבעה טענות אחרות לשאין ראוי לדוד שיהרוג את נבל על חלומותיו ועל דבריו: הטענה הראשונה לפי שלא היה נבל בן מות כפי הדין, יען דוד לא היה עדין מלך ונבל בדברו נגדו לא היה מורד במלכות, וכבר העירו חכמינו ז"ל לזה בפרק קמא דמסכת מגילה, (דף י"ד ע"ב) אמרה אביגיל דוד עדין שאול קיים ועדיין לא יצא טבעך בעולם, והטענה הזאת רמזה במה שאמרה כי עשה יעשה השם לאדוני בית נאמן, רוצה לומר שיעשה ביתו בית מלכות בעתיד, אבל עדין לא נעשה ואינו מלך בהווה ואין אם כן נבל מורד במלכות, ואמרה זה ברמז לכבודו: הטענה השנית היא לפי שהיה דוד תמיד מתעסק במלחמות עם פלשתים ועם יתר האויבים מהאומות, ולהיותו בסכנה מתמדת היה ראוי אליו שלא יחטא לפני האלקים, באופן שעונותיו לא ילכדונו ולא תסור ממנו בחטאתיו השמירה האלקית, וזהו מה שאמרה כי מלחמות השם אדוני נלחם שהם המלחמות שילחם עם האומות, ומה שאמרה ורעה לא תמצא בך מימיך, הוא תפילה לאל שישמרהו ולא תבואהו רעה בכל ימיו: הטענה השלישית לפי שקם שאול לרדפו ולבקש את נפשו ודוד מפני זה בסכנה עצומה כל היום וכל הלילה, ומפני זה ראוי שיעשה מצות לשבשכרם ובזכותם יצילהו השם יתברך מידו ולא יחטא כי יכשל בפשעו, ואל זאת הטענה רמזה באמרה ויקם אדם לרדפך ולבקש את נפשך שהוא שאול, ועל כל זה והיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך, רוצה לומר שיצילהו השם מידו וישמור את נפשו והוא צרור החיים אשר זכרה כלומר שישמור אותו ממות, ואמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, רצתה ששאול ילך מזן אל זן רודף אחריו כאשר ירדוף הקורא בהרים ולא ימצא מנוח לכף רגלו כאבן המתנועע בקלע, ואף על פי כן השם לא יעזבנו בידו: הטענה הרביעית מפאת הכבוד ושמו הטוב, והוא שעתה בהיותו דוד הולך נרדף בהרים לא יחוש לזה, אבל כאשר יעשה השם לו את הטוב אשר דבר עליו, והוא אשר יצוהו לנגיד ולמלך על ישראל, אין ראוי שיצא עליו שם רע בהתחלת מלכותו ששפך דמים לבקשת השררה ולקחת נכסי נבל, והלא גנאי הוא לו וכדאי בזיון וקצף, וזהו ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול לב לאדוני וגו', ובמה שאמרה והיה כאשר יעשה השם לאדוני וגו' וצוך לנגיד, רמזה למה שאמרתי שאינו עדין נגיד ולא צוהו השם עדינה אבל יצוה אותו בעתיד, ולכן לא קראתו בדבריה מלך כי אם אדוני לבדו. הנה אמרה ולמכשול לב לאדוני להעיר שהוא בעצמו יתחרט מזה אחר כך בלבו, כי עם היות שלא יצעק אדם ממנו עליו יהיה דוד עצמו בלבו מתחרט מהיותו שופך דם נבל ויהיה חטאתו נגדו תמיד, וזהו ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי. או נאמר שכוונה בזה שעבירה גוררת עבירה, ואם יעשה הדבר הרע הזה יהיה לו אחר כך לפוקה ולמכשול בהיותו מלך והרשות בידו, לשיהיה נקל בעיניו על כל דבר שיזדמן שיעלה חמתו וימהר לשפוך דם חנם, כי יפותה לבו מפאת התכונה הרעה אשר יקנה מזה להרוג אנשים, וזהו ולא תהיה לך זאת לפוקה ולמכשול לב לאדוני ולשפוך דם נקי, ועם היותו מלך הנה יתחרט מהפועל הרע שיצא מידו, וזהו והטיב השם לאדוני וזכרת את אמתך, רוצה לומר עם כל הטוב אשר ייטיב השם לאדוני שתמלוך על כל ישראל אין ספק שתזכור את אמתך, רוצה לומר שהיא אלמנה סוערה עניה לא נוחמה ויקרא עליך אל השם והיה בך חטא, אחרי אשר אתה הסיבות אלמנותה ועוניה. הנה מכל ד' הסבות האלה הכריחתו שישכך חמתו ולא יהרוג את נבל. ולפי שהיו אלה דברים קשים, הוצרכה להקדים שא נא לפשע אמתך שישא חטאה על מה שתדבר נגדו. הנה התבארו הפסוקים בב' אופנים נאים מאד, והותרה השאלה השלישית שאין פירוש ולא תהיה זאת לך לפוקה שאחרי מלכותו לא יצוה להרוג את נבל, כי אם שלא יהיה לו אז לפוקה מה שהוא עושה נגדו עתה כמו שפירשתי: והנה מנו חכמינו ז"ל (מגילה פרק א' דף יד ע"א) אביגיל בכלל הנביאות, למה שראו בדבריה עתידות במה שאמרה ועתה יהיו כנבל אויביך וגו', ובאמרה וזכרת את אמתך וגו', לפי פירושם, והנבואה הזאת אינה כי אם מדרגת רוח הקדש אשר תאמר נבואה בדרך כלל, וכמו שפירשתי בענין חנה לא שיאמרו שבא אליה הדבור הנבואיי כדבורה וחולדה, והוכיחו גם כן נבואתה במה שאמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, כפי הפירוש הראשון האמיתי אשר זכרתי ושהסכימו בו חכמינו ז"ל, וכאשר תתבונן תמצא במאמר המדעי הזה נכללו בו ז' שרשים יקרים מסודות המציאות בענין הנפשי:

כי עשה יעשה. זה ראשית אמריה תאמר, הן ידעתי שה׳ יעשה לאדוני בית נאמן ומתקיים, ועד עולם לא תוסר המלוכה מביתו, לא כשאול שיוסר המלוכה מזרעו:

נאמן. מתקיים, כמו (ישעיהו כב כג): יתד במקום נאמן:

כי מלחמות ה'. תרגומו ארי קרבי עמא דה':

(המחבר ממציא ז' שרשים בהשארות הנפש מפסוק זה) השרש הראשון הוא שנפש השכלית תשאר נצחית מבין שאר חלקי הנפש, כי עם היות שנודה בהיותה הווה, לא יתחייב מזה שתהיה נפסדת, אחרי אשר אין לה סבות ההפסד, ואין חדוש השכל והתהוותו כהויית שאר הצורות וחדושם, ולזה לא ימנע ממנו הנצחיות, והוא בהפך דעת האפיקורוס המאמין שהנפש תכלה ותפסד בהפסד הגוף, וכבר הניח השורש הזה שלמה המלך ע"ה באמרו (קהלת י"ב ז') וישוב העפר אל הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, והסתכל שבעפר אמר כשהיה וברוח לא אמר כשהיה, וסבתו אצלי שבתורה ובמצות ישתלם החלק הנפשיי ויקבל עליו שכרו אחרי המות ואין כן הגוף, כי הוא לא ישתלם כלל כי עפר הוא ואל עפר ישוב, ולכן אמר בו כשהיה, רוצה לומר באותו ערך ומדרגה שהיה קודם הבריאה, מה שאין כן ברוח שישוב אבל לא כשהיה, כי אם יותר שלם ומוכן לקבול השכר או לקבול העונש. ובמסכת שבת (פרק כ"ג קנ"ב ע"ב) אמרו, אל האלקים אשר נתנה, תנה לו כמה שנתנה לך, מה הוא בטהרה אף אתה בטהרה. ובמדרש קהלת (דף קי"ד ע"ד) דרשו והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, אימתי כאשר ישוב העפר אל הארץ כשהיה, ואם לאו ואת נפש אויביך יקלענה וגו', ירצו שישוב העפר אל הארץ בלי לכלוך החטאת כמו שהיה בבריאתו, ואז הרוח ישוב אל האלקים וישאר השכל נצחי וחי. והשורש הראשון הזה רמזה האשה החכמה באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים:

כי מלחמות ה׳. כל מלחמתך המה מלחמות ה׳, לעשות נקמה בפלשתים, אבל לא תמצא בך רעה מימיך ללחום ולהרוג אנשים מישראל כאשר עשה שאול שהרג כהני נוב, ולזה סרה משאול, ולא תוסר ממך:

לא תמצא בך. עתיד במקום עבר כמו לא נמצא ומלת מימיך יוכיח זה וכן תרגומו לא אשתכחת:

השרש השני הוא שההשארות ההוא לנפש הוא באיש, ולא יתאחדו הנפשות אחרי צאתם מגופותיהם בהדבקם והתאחדם עם השכל הפועל, כמו שחשבו בזה רבים מהפלוסופים, אבל כל נפש ונפש תשאר נבדלת בעצמה, ועם היות שהמספר והרבוי והפרטיות בדברים אשר בכאן הוא כפי החומר והמקרים ולא יושכל מנין בדברים הנבדלים, הנה יתחלפו הנפשות כפי זכויותיהם וידיעותיהם, כמו שנאמר בשכלים הנבדלים לדעת האומר שאין השתלשלותם בדרך עלה ועלול ועם כל זה הם רבים ומתחלפים. וכבר ביארו השרש הזה חכמי האמת, אמרו בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא פרק ז' פ"ג ע"ב), דרש רבא ואיתמר תאני רב יוסף, מאי דכתיב (תהלים ק"ד כ' וכו') תשת חשך ויהי לילה? זה העולם שדומה ללילה. בו תרמוש כל חיתו יער, אלו רשעים שבו דומין לחיות. תזרח השמש יאספון, תזרח השמש לצדיקים ויאספון הרשעים. ואל מעונותם ירבצון, שאין לך כל צדיק וצדיק שאין לו מדור בפני עצמו. יצא אדם לפעלו, אלו הצדיקים שיצאו לקבל שכרם. ולעבודתו עדי ערב, למי שהשלים עבודתו עדי ערב, הנה אמרו שלכל צדיק וצדיק תהיה מדרגה מתחלפת ונבדלת בעולם הנשמות, ואליו רמזה האשה יראת השם באמרה והיתה נפש אדוני צרורה, רוצה לומר נפשו בפרט ובאיש:

השרש השלישי הוא שאין ההשארות כפי המושכלו' והדעות העיוניות כמו שחשבו רבים מהמתפלספים מבני עמנו, (וכבר ביטל הדעת הזה הר' חסדאי ז"ל בספרו, והר"י ן' שם טוב הרחיב הדבור בזה בספר כבוד אלקים אשר עשה, ישלם השם פעלו), אבל הוא כפי התורה והמצוות והמעשים הרצוים אצלו יתברך, וכבר ביאר זה דוד ע"ה באמרו (שם קי"ט א', ב', וכו') אשרי תמימי דרך ההולכים בתורת השם, אשרי נוצרי עדותיו וגו', אף לא פעלו עולה וגו', רוצה לומר שהאושר וההצלחה האמתית הוא בעיון התורה האלקית ובעשיית מצותיה וההתרחק ממצות לא תעשה, וכבר אמתו גם זה חכמינו הקדושים אמרו במשנה (קדושין פרק א' דף ל"ט ע"ב) כל העושה מצוה אחת מטיבין לו, ופירשו בגמרא ההטבה הזאת ואמרו שהוא הטוב הצפון לצדיקים, ואמרו שהמוסרים נפשם על קדושת השם מדרגתם בשכר הנפשיי עצום מאד, באמרם הרוגי לוד אין שום בריה יכולה לעמוד במחיצתם, ובמס' בבא בתרא (פרק א' דף י' ע"ב) אמרו שאלו את שלמה איזהו בן העולם הבא? אמר להם אותם שכתוב בהם (ישעיה כ"ד כ"ג) ונגד זקניו כבוד, כי הא דרב יוסף בריה דר' שמעון ב"ל וכו'. וכל זה ממה שיורה שאין הגמול הנפשיי מיוחד למושכלות העיוניות כי אם למצות האלקיות, ואל זה רמזה האשה הגדולה הזאת באמרה, כי מלחמות השם אדוני נלחם, והוא בעשיית המצות, ורעה לא תמצא בך מימיך, והוא בההרחקה מן העבירות, ויקם השם לרדפך, והם הייסורים הממרקים, ובזכות כל זה אמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים וגו':

השרש הרביעי הוא שההשארות והדבקות הנפשיי אחרי המות אינו מיוחס אל השכל הפועל, כמו שהאמינו הפלוסופים ונטו אליו רבים מחכמי אומתינו שהנפש בו תדבק ובו תתעדן, אבל הדבקות והעונג והשכר הוא מהאל יתברך ועמו יוחדו הנפשות השלמות, אמר איוב (איוב י"ב ט') אשר בידו נפש כל חי וגו', ואמר שלמה (קהלת י"ב ז') והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה, רוצה לומר שאחרי שהאל יתברך הוא נותן הנפש השכלית כמו שכתוב (ישעיה נ"ז י"ז) ונשמות אני עשיתי, ראוי שאחרי הפרדה מהגוף אליו יתדבק ושבה אל בית אביה כנעוריה. וכבר ביארו זה חז"ל במס' חגיגה (פ"ב י"ב ע"ב), ערבות רם ונישא שוכן עליו, ערבות שבו צדק ומשפט וצדקה גנזי חיים גנזי שלום גנזי ברכה ונשמתן של צדיקים ונשמות ורוחות שעתידין להבראות וטל שעתיד הקב"ה להחיות בו את המתים, צדק ומשפט, דכתיב (תהלים פ"ט ט"ז) צדק ומשפט מכון כסאך, צדקה דכתיב (ישעיה נ"ט י"ז) וילבש צדקה כשריון, גנזי חיים, שנאמר (תהלים ל"ו י') כי עמך מקור החיים, גנזי שלום, שנאמר (שופטים ו' כ"ד) ויקרא לו השם שלום, גנזי ברכה, שנאמר (תהלים כ"ד ה') ישא ברכה מאת השם, נשמתן של צדיקים, שנאמר (בסימן זה כ"ט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך, ונשמות ורוחות שעתידין להבראות, שנאמר (ישעי' נ"ז ט"ז) ונשמות אני עשיתי, וטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות בו את המתים, שנאמר (תהלים ס"ח י') גשם נדבות תניף וגו', וענין זה המאמר שהדברים האלה כלם הם מפעל ההשגחה האלקית, ולזה יחסום הכתובים לאל יתברך להיותו הפועל אותם, והם צדק ומשפט וצדקה, שהם השגחתו בבני אדם והטבתו אותם בדרך השגחה, וזכרו החיים והשלום והברכה, להיותם שכר יראי שמו, והנשמות שעתידין להבראות, להיותם מפועל הסבה הראשונה ואינם מהשכל הפועל, ונשמות של צדיקים אחרי השלמתם והפרדם מהגופות, לפי שהדבקות וההשארות הוא בו יתברך ולא בשכל אחר, והטל שעתיד הקדוש ברוך הוא להחיות את המתים, רמזו על שהתחיה תהיה נסיית ובהשגחתו יתברך לא בדרך טבע, ולזה כוונו גם כן באמרם בסוף המאמר (הנ"ל), ושם אופנים ושרפים וחיות הקדש ומלאכי השרת וכסא הכבוד ומלך אל חי רם ונשא שוכן עליו, שנאמר (תהלים שם ה') סולו לרוכב בערבות ביה שמו, רוצה לומר שהנשמות הנשארות הם שמה במדרגות השכלים כפי מדרגותיהם, וייחסו כל זה לערבות להעיר שהאלוה יתברך הוא המניע הגלגל העליון והוא המשגיח העולם השפל בדברים הנזכרים האלה. והנה לא זכרו שם עונש הרשעים לפי שאין רע יורד מלמעלה, והוא מתחייב אליהם מחטאתם, ע"ד אמרו (בספר' סימן ב' ל') כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו. הנה השרש הזה רמזה אביגיל, באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את השם אלקיך, רוצה לומר שתדבק בסבה הראשונה יתברך לא בשכל הפועל:

השרש החמשי הוא במהות העונג הנפשיי ושכר עולם הנפשות, שהוא ההשגה האלקית והוא העונג המופלא אשר לא תשוער אמתתו באלה החיים הגשמיים להמנע זה ממנו מצד החומר. ולהיות השכר ההוא השגת הנפש ממנו יתברך מה שהשגתו נמנעת בעודה בגוף, אמרו חכמינו ז"ל (חגיגה פרק ב' דף י"ב ע"ב) שהוא האור הגנוז לצדיקים לעולם הבא ויתמיד זמן בב"ת, ויתחלפו בו מדרגות האנשים כפי התחלפם באהבה והעבודה בעוד בחיים חיותם בגוף ונפש, וההשגה הזאת תתחבר אליה העונג האלקי, למה שהיה כמו שזכר החוקר (אריסטו) במה שאחר הטבע, העדון והערבות משיג ממשיגי ההשגה, וההשגה ההיא נקראת חיים, כי כל מושכל ושכל בפעל הוא חי, כמו שביאר הפילוסוף באותו מקום, וכבר העירו חז"ל (ברכות י"ח ע"א) גם כן לזה באמרם צדיקים אפילו במותם הם חיים. ובמדרש תהלים (ריש מזמור ל') אמרו, יעלזו חסידים בכבוד, באיזה כבוד? בכבוד שעושה הקדוש ברוך הוא אל צדיקים כשנפטרין מן העולם ואז מקלסין אותו, אמר ר' חייא ב"ר יוסי אין בין הצדיקים חיים למתים אלא הדבור בלבד והם מקלסין להקדוש ברוך הוא הוי ירננו על משכבותם. ואליו רמזו גם כן באמרם (ברכות פרק ב' דף י"ז ע"א) צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה, ירצו בעטרות זכויותיהם ומעשיהם הטובים, וזיו השכינה הוא השפע וההשגה התמידית שיהנו ויערבו עמה. ואליה רמזה אשת חיל זאת באמרה והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים, רוצה לומר בצרור ההשגה והשפע שנקרא חיים, או בקבוץ השכלים הנבדלים שהם חיים באמת:

השרש הששי הוא שלא היה ההשארות לבד לנפשות השלמים שישארו במושכלותיהם או במעשיהם הנרצים, אבל גם הרשעים נשארים נפשותיהם להענש בעולם הנפשות, וזה ממה שיורה שאין עונש הנפש שתפסד בהפסד הגוף כדעת קצת מחכמי אומתינו, אבל הוא שתשאר בחיים הנפשיים ושם תקבל עונשה, ומזה יתבאר שאין הנפש השכלית הכנה כדברי אלכסנדר (אלכסנדר מוקדון), כמו שבא בח"ג מספר הנפש, וכמו שיראה שנטה אליו המורה בפרק ס"ט חלק א' מספרו, אבל באמת נפש האדם אשר היא צורתו הוא עצם רוחני מוכן אל ההשכלה ובלתי משכיל בפעל בעצמו, ולכן היתה נשארת אחרי המות אם לקבל השכר ואם לקבל העונש, וכבר אמתו זה בפרקי ר' אליעזר, אמרו כל הנפשות חוזרות ונאספות איש אל דור אבותיו ואל עמיו, הצדיקים עם הצדיקים ורשעים עם הרשעים, שכן הוא אומר (בראשית ט״ו:ט״ו) ואתה תבא אל אבותיך בשלום וגו'. ובמדרש קהלת (דף צ"ד ע"א) אמרו, תאנא אחת נשמתן של צדיקים ואחת נשמתן של רשעים כלם עולות למרום, אלא שנשמתן של צדיקים הם נתונות באוצר, ונשמתן של רשעים מטרפות בארץ, הוא שאמרה אביגיל לדוד ברוח הקודש, והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף וגו':

השרש השביעי במהות עונש הרשעים, והוא שאין עונשם ההפסד וההעדר הגמור, אבל הוא עונש מופלג וצער מתמיד אשר לא ידומה מהותו באלה החיים, להיות הנושא שם דק רוחני משיג מאד מה שיגיעהו. וכבר נמצא בזה דעות לחכמינו ז"ל, מהם אמרו שהוא אש דק מעניש בגבול נמרץ, באמרם אש שלנו אחד מששים בגיהנם, ויכנו העונש ההוא אל היותם נדונים לשריפה, להיות האש היותר דק שבפעולים, ולהיות הנפש רוחנית דקה ביחס עובי גשמיותה, ויתחלפו ג"כ מדרגות העוברים בזה, שקצתם נדונים י"ב חדש, ומהם נדונים לדורי דורים וכמו שבא במס' ר"ה (פ"א י"ז ע"ב), והרמב"ן זה דעתו בשער הגמול אשר לו. ובפרקי ר' אליעזר (פרק ל"ד) אמרו מה בין נפשות של צדיקים לנפשות של רשעים? תניא ר' אליעזר אומר נפשות של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד, ונשמתן של רשעים רוממות והולכות תדיר, הללו במנוחה והללו אין להם מנוחה, שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את ה' אלקיך ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, ר"ל שכמו שהאבן בקלע יש לה תנועה מבולבלת, פעם למעלה ופעם למטה, פעם ביושר ופעם בסבוב, לסבת המכריח יכריחנה על זה הערבוב, כן ימצא בעולם הנשמות לנשמתן של רשעים מהערבוב והבלבול מפאת המכריח המעניש אותן, וזה צער נפלא להן היותן נעות ונדות מענין רע יוצא מן הטבע לענין רע, ולא תסור מהיותה בעונש עד תום הזמן המוגבל לענשה אם מעט ואם הרבה או בב"ת כפי מה שגזרה חכמתו ית', ואל זה רמזה האשה היקרה פום ממללת רברבן, באמרה ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, והבן אמרו בתוך כף הקלע, שגם בזה לא תהיה נפש אויביו כאבן, שעם כל תנועת' המבולבלת בקלע הנה תצא משם ותבקש מקומה ושם תנוח במקומה הטבעית, אבל נפש הרשע לא תהיה כן, כי יקלענה ענשה ותמיד תהיה בתוך כף הקלע לא תצא משם ולא תשוב למקומה ולא תמצא מנוח לכף רגלה. הנה שבעת השרשים האלה נכללו במאמר הזה, והראיתיך על אבן אחת שבעה עינים, והוא מה שיורה שרוח ה' דבר בה ומלתו על לשונה:

כף הקלע. חתיכת עור רחבה עשויה כמין כף באמצע הקלע, שנותן בה האבן:

ויקם (מעמד הב') שבעת שקם אדם לרדפך שאתה נרדף מפני שאול, בזה ראוי כי נפש אדוני תהיה צרורה בצרור החיים, רצה לומר שתהיה נפשך שמורה מן המות האורב עליה כדבר הצרור בצרור ונטור ושמור מכל צד, והצרור הזה שבו תהיה שמורה, הוא החיים את ה' אלהיך, השגחת ה' שישמור אותה בחיים, כי עמו מקור חיים ולא יקרב המות לגבולה ואת נפש איביך הרודפים אותך יקלענה בתוך כף הקלע, היא מליצה, שמן כף הקלע שמשם זורקים חצים ואבנים עליך לקחת את נפשך, משם יזרק את נפשם, כאילו נפשם שוכבת שמה, ובזרקם אבנים את נפשם הם זורקים, ע''ד וגולל אבן אליו תשוב גם כוונה בזה על שכר עוה''ב שעל ידי רדפם אחריך ואתה נע ונד בעוה''ז תשכון נפשך במנוחות שאננות בצרור החיים הנצחיים, ונפש אויביך לא תשכון במנוחתה העצמיית רק תהיה חוץ למקומה כאבן הנזרק במרגמה, ולא כאבן שנזרק מן הקלע שנח במקום שנופל שמה, רק כמי שמקלע אבן אל תוך כף הקלע שגם שם לא תמצא מנוח רק תקולע מקלע אל קלע, וזה שאמרו חכמינו זכרונם לברכה בשבת (פרק שואל) בינונים ורשעים נמסרים לדומה (ורצה לומר והם חוץ למקומם) הללו יש להם מנוחה והללו אין להם מנוחה:

ויקם אדם. רוצה לומר: עם שקם שאול לרדפך וכו׳ ויכול היית להרגו במערה, עם כל זה לא שלחת בו יד, ורעה לא נמצא בך מימיך:

צרורה. ענין קשירה, כמו (בראשית מב לה): צרור כספו:

ויקם אדם לרדפך. והוא רמז אל שאול:

לִרְדָפְךָ. הדלת בקמץ חטוף ובנ' כ"י מצאתי לְרָדְפֶךָ ואין לרדוף אחריה ובחילופים הדל"ת רפה לקריאת בן אשר ולבן נפתלי בדגש ואין שינוי אחר ביניהם:

ויקם אדם. שאול וקראו אדם ולא מלך דרך בזיון כלומר כי אין לו תקומה לפניך:

והיתה נפש אדוני צרורה וכו'. עיין ענין נחמד למר זקנינו הרב חסד לאברהם ז"ל הבאתיו אני עני בקונטריס ראש דוד דף ס"ו ע"ג בס"ד:

והיתה נפש אדוני. ובעבור זה תהיה נפש אדוני צרורה בצרור החיים הנצחיים הרוחניים, אחר הפרדה מן הגוף:

יקלענה. ענינו השלכה בהכלי העשוי כעין מקל ובראשו כעין כף, ובו יניחו האבן הנזרק, ולזה קרוי כף הקלע:

והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים. הוא העולם הבא כי שם תתאחד הנפש במושכליה שהם צרור החיים ומצדם יהיה עם השם יתברך כמו שבארנו בראשון מספר מלחמות ה':

והיתה. הוא"ו בגעיא:

והיתה נפש אדני. שלא יוכלו להמיתך מי שרודפין אותך ותהיה בחיים את השם כלומר שתלך בדרכיו כל ימיך וכן ורעה לא תמצא בך כל ימיך וימית האל יתעלה ויתברך הרודפים אותך ויפריח נפשם כמו אבן הקלע וכף הקלע פירוש מושב אבן הקלע שהוא עשוי כמו כף ולדעת יונתן פירוש נפש אדני צרורה בצרור החיים לעולם הבא שתרגם הפסוק כן ותהא נפשא דרבוני גניזה בגנז חיי עלמא קדם ה' אלהך וית נפש בעלי דבבך יפרחינה כמה דמפרחין אבנא בקלעה וכן בדברי רז"ל ר' אליעזר אומר נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד שנאמ' בצרור החיים את ה' אלהיך ונשמתן של רשעים מטרפות ומשוטטות מסוף העולם ועד סופו ואין להם מנוחה שנאמר יקלענה בתוך כף הקלע:

את ה׳. להיות חוזרת למקום אשר ממנה חוצבה:

ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. ר''ל שלא יהיה לה השארות וקיום והנה אמרה זאת להורות שכבר יחטא דוד אם ישחית' ותמנע ממנו ההצלח' הנפשיית שהיא ערך ההצלחה ואמרה עוד כי בהיותו נגיד על ישראל יהיה לו זה העון לפוקה ולמכשול לב אם ישחיתם ואולי היה זה סבה שתסור הממלכה ממנו כמו שקרה לשאול, ועם זה היה מטוב חכמתה שחלתה פני דוד שיזכרה כאשר יטיב ה' לו לגמול אותה חסד או אולי המאמר ממנה על צד הנבואה וראתה שעתיד נבל למות ותהיה היא אשת דוד:

יקלענה. תהיה משוטטת נעה ונדה, כהאבן הקלוע בכף הקלע, ואמרה זאת להחניפו, ולבל ישפוך דמי ישראל כמו שאול:

והיה כי יעשה ה' וגו'. ותמלוך:

והיה רצה לומר ומן המעמד הזה שאתה נרדף יצמח בהכרח (המעמד הג') שתגיע למלכות, שעז''א והיה כי יעשה ה' לאדני כאשר דבר, אם כן אין מן הראוי שתעשה עתה המעשה הזה כדי, (לא) ולא תהיה זאת לך לפוקה ולמכשול שכבר ימצא שאול זכות במעשה הזה שרודף אותך כדין כי שפכת דם חנם, כי עדיין לא הגעת למלכות, גם כמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה שאם יבא דין לפניך שהעני בקש צדקה מן העשיר והרגו על שסרב מלתת לו, לא תוכל לעשות בו משפט כי גם אתה עשית כזאת. ויש הבדל בין פוקה ומכשול ששם פיק משתתף עם הוראתו השנית מענין הוצאה כמו זממו אל תפק, טוב יפיק רצון מה' שגדרו שמוציא לחוץ דבר הסגור וצרור ונבלע במקומו כאילו יצא מן הנעלם אל הגילוי, ובא לרוב על הוצאת עצמיים הגיונים, ומזה בא פיק ברכים בשיתוף עם המכשול שמוציא הרע הטמון ותכונה רעה אל הפועל, ויכשל בה, ומזה פיק ברכים, שנפרדו צומת הגידים וקשורי הברכים ונתרפו מקשורם, וכן יל''פ פקו פליליה שהוציאו עברות היוצאות מתכונת רעות נפשיות ממסגרותיהם, כמו והוא עון פלילי (איוב ל״א:כ״ח) והיטב ה' לאדני בעת הזאת תזכר את אמתך כי מנעתי אותך מדבר שהיית מתחרט עליו כל הימים:

את הטובה וכו׳. וחוזרת ומפרשת וצוך לנגיד וכו׳:

3345 / (שמואל א' כה,יח) / עשויות
פרצידי"ש / farcides / ממולאות
רש"י מוסיף: "ממולאות בשר דק וביצים". אפשר אולי גם לתקן ולקרוא: פשטיד"א pastede ("פשטידה"), ר' אה"ל מס' 681.

ולא תהיה וגו' לפוקה. לכשלון, כמו (נחום ב יא): לפיק ברכים, שאם היית עושה זאת, לא יהיה לך פתחון פה לרדות אדם לדורות הבאים על שפיכות דמים:

ולא תהיה זאת לך לפוקה. רוצה לומר:

לפוקה. אף הוא ענין מכשול, כמו (נחום ב יא): ופיק ברכים:

ולשפך דם חנם. איתא במסרה רבתא במערכת אות הוא"ו כל תיבותא דיתירים וא"ו וקמצין חטפין ותמן כתוב לשפוך דם נקי דאביגיל ולא נמצא במקרא רק זה הפסוק שכתוב ולשפך דם חנם ובכל הספרים הוא בלא וא"ו והוא מן התימא ולי יש לומר דאולי ואת היתה קריאת בן נפתלי ודברי בעל מסרה זו מיוסדים עליה כמ"ש אצל תדרוש רשעו בל תמצא (תהילים י׳:ט״ו) ואין אנו סומכים על קריאתו:

ולא תהיה זאת לך לפוקה. זאת הנקמה שאתה רוצה להנקם בנבל:

ולא תהיה זאת לך לפוקה. אמרו רז"ל דא"ל השמעי לי והשיבתו ולא תהיה זאת מכלל דאיכא אחריתי ומאי ניהו מעשה דבת שבע. ודייק לישנא מעשה דבת שבע כלומר דבת שבע היא מותרת דגט כריתות היה לה ולא שמש אוריה בה אבל המעשה וסדר לקיחתה לא היה בסדר נכון:

ולהושיע אדני לו. שתנקום אתה את נקמתך:

כשתמלוך, לא יזיק לך כלל דברי חרפת נבל להיות מבוזה בעבור זה בעיני העם, ואפילו למכשול לב אדוני לא יהיה, כי לא תחוש אז לדברי נבל כזה, וכאשר לא תמיתהו, תוסר מן הקלון כי לא יאמר אז עליך שדרכך לשפוך דם חנם ולהושיע לעצמך בכח זרועך, וכאלו אמרה הן עתה עוד היותך נרדף בהרים מפני שאול, חושש אתה לחרפת נבל, אבל לא תחוש במה שיאמרו שאתה שופך דם חנם ומושיע לעצמך בכח זרועך, היות עכשיו אין מעלתך גדולה כל כך לחוש לדברים כאלה, אבל לאחר שתמלוך, נהפוך הוא. (והנה באמת בהבנת הדברים האלה, אליה וקוץ (בה), בהקטין עתה מעלתו, ולזה שאלה בראשית אמריה: שא נא לפשע אמתך):

לפוקה. כמו ופיק ברכי' על ענין מכשול ותרגומו ליצפא:

וזכרת את אמתך. רמז לה שישאנה כמשז"ל כי דוד היה אדה"ר והיתה ביד הנחש נבל כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל:

והיטב ה׳ לאדוני. רוצה לומר: הן ידעתי כאשר ייטיב ה׳ לאדוני וימלוך כאות נפשו, זכור תזכור את אמתך, להחזיק לי טובה על העצה היעוצה, למנעך מבוא בדמים:

ולמכשול לב. כי העון מכשול הלב הוא והכפל פוקה ומכשול לחזק כי כן דרך הכתוב ויש בו דרש כי דוד תבע אביגיל לעביר' ואמרה לו לא תהיה זאת לך לפוקה על שפיכות דמים ולמכשול על אשת איש:

ולהושיע אדוני לו. לעצמו שלא ישפוך דם נקי:

וזכרת את אמתך. כשייטיב ה' לאדוני ותמלוך תזכירני לטובה כי טובה עשיתי עמך שמנעתיך מדמי חנם:

ויאמר דוד לאביגל הכיר שהאמת אתה, והודה, א. לה' ששלחה בהשגחתו למנעו מהמעשה:

ויאמר דוד לאביגל. הגימ"ל בפתח ויש ספרים שגם זה כתוב לאביגיל וטעות נפל בהם וכן במדרש הובא בילקוט אמר ר' יצחק פסוק זה הזכיר פגם של אביגיל. אביגל חסר יו"ד מפני שנתנה בו עיניה כשהיא אשת איש. ולשון המדרש באגדת שמואל כך הוא וזכרת את אמתך אמר ר' יצחק פזוק מוזליך וחסיל שועתיך לפי שנתנה עיניה בו כשהיא אשת איש לפיכך פגמה הכתוב אביגיל תניינא אביגל כתיב ע"כ. ואם אין טעות בגירסא צריך לומר דקרי תניינא לשני הנזכר בפסוק בתר שראתה את דוד דהיינו מתחלת ותרא אביגיל את דוד וגו' וכן אמרו בירושלמי דסנהדרין פרק כהן גדול וזכרת את אמתך מלמד שפקרה עצמה וכיון שפקרה עצמה פגמה הכתוב בכל קרייא אתקרי אביגיל בר מהדין פסוקא ויאמר דוד לאביגיל. ואתיא כהא דאמרינן בפרק קמא דמגילה ובבא קמא פרק החובל היינו דאמרי אינשי איתתא בהדי שיתא פלכא אי נמי שפיל ואזיל בר אווזא ועינוהי מטייפין:

לאביגל. כתיב כמו לאביגיל כי קרוב הוא והיתה נקראת כך וכך והרבה כזה נמצא בשמות, ויש בו דרש כי כשאמרה וזכרת את אמתך פקרה עצמה לו וכיון שפקרה עצמה לו פגמה הכתוב בקריאה כי למעלה קראה אביגיל והכא אביגל:

ויאמר דוד לאביגל. פירש רבינו האר"י זצ"ל שנמשכת מיעקב אע"ה שעשה הגל עם לבן וזהו אבי גל:

ויאמר דוד לאביגיל וגו'. השיב דוד לדברי אביגיל שאמת יהגה חכה, ונתן הודאה וברכה לאל ית' אשר שלחה לקראתו למונעו מהריגת נבל, ובזה הסכים עם מה שאמרה אשר מנעך ה' מבוא בדמים כמו שפירשתי.

אשר שלחך. שנתן בלבך לצאת לקראתי:

כליתני. מנעת אותי, כמו (תהלים מ יב): לא תכלא רחמיך ; לא יכלה ממך (בראשית כג ז):

ב. וברוך טעמך שחוץ מזה גם טענותיה נכוחות ואמתיות, ג. וברוכה את שגם את מצד עצמך כבר היית ראויה לזה בל אחריב את ביתך:

מבוא בדמים. מבוא בעון שפיכת דם, ובתשועת ידי לעצמי:

טעמך. דבורך ועצתך, כמו (איוב יב כ): וטעם זקנים יקח:

והשע ידי לי. במקצת ספרים חסר וא"ו בין ה"א לשי"ן וכן נמסר עליו לית חסר ובמסורת בירמיה סימן א' והושע ג' וסימן מבוא בדמים והושע ידך לך דלעיל. וברוך טעמך וברוכה. והושע לא יושיעו להם בעת רעתם (ירמיה שם) ע"כ. ושלשתם השי"ן בצירי לא בחירק כמו שראיתי בספר אחד כ"י:

טעמך. עצתך ודברך הטוב וכן תירגם יונתן ובריך מדעיך:

ואמר שמלבד ההשגחה האלקית גם כן יברך את טוב טעמה ונועם דבריה, וזהו וברוך טעמך וגו'. עוד אמר שהתחברה סבה ג' אשר מנעהו מהריגתו והיא בעבור כבודה וכדי שלא יגע אליה הרעה, מסכים למה שאמרה וזכרת את אמתך כמו שפירשתי בפירוש השני, ולזה אמר וברוכה את אשר כליתני היום. הנה אם כן הביא ג' סבות, האחד מפאת האל שהוא סבב ביאתה למונעו, הב' מפאת טענותיה הטובות, הג' מפאת עצמה ובעבורה.

והושע ידי לי. מוסב על מבוא בדמים, מ"ם של מבוא מחוברת על והושע, כמו מבוא בדמים ומהושע ידי לי:

כליתני. מנעת אותי:

כליתני. מנעת אותי כמו לא יכלה ממך:

ואולם אמר שלא בעבור נבל היתה ההשגחה הזאת רק בעבורך, וזה אשר מנעני מהרע אתך כי לולא מהרת היית מחריב הכל צדיק כרשע והיה מן הופעת האל בל יגיע רע אליך:

חי ה׳. הריני נשבע חי ה׳ וכו׳ שמנע אותי מהרע לך, רצה לומר: לביתך ולכל אשר לך:

ואולם. אבל באמת:

לולי מהרת. במקצת ספרים כ"י כתוב לולא באל"ף ומסיר עליה לולא ד' בקריא וסימן כי לולא התמהמהנו. לולא חרשתם בעגלתי. כי לולא מהרת. לולא האמנתי לראות ע"כ. אבל בספרים אחרים כתובה לולי ביו"ד ומסרה שלהם גם כן ד' לולא באל"ף ומשמיטים זה ומונים לולא דברתי כי אז (שמואל ב ב׳:כ״ז) דרף דבהנהו ספרי נמי דכתיב הכא לולא באל"ף לא קבעי נפשייהו במסרא דילהון ולא מברר להו שפיר. ובשמואל ב' סימן ב' מסרי כלישנא דמסרא דילן התם ובפרשת מקץ:

מהרע אותך. כמו לך:

וכדי להוקיר דבריה בעיניה נשבע דוד חי ה' אלקי ישראל אשר מנעני מהרע אותך, ר"ל לביתך ולכל אשר לך, והשבועה היא כי לולי מיהרת ובאת לקראתי אם יותר לנבל עד אור הבקר משתין בקיר. ואמרו (בפסוק הקודם) והושיע ידי לי, וכן אמרה אביגיל והושע ידך לך, פירושו אצלי שלא ימנע מהנקמה מבלתי יכולת, כי אם שידו ויכלתו הוא המושיע לו והוא הושיעו מהנקמה, שיכלתו לא לבד יושיע את נבל אבל יושיע את דוד מעשות רע:

כי אם נותר וכו׳. אז יחול עלי עונש שבועה:

לולי. אם לא:

ותבאתי. ותבאת קרי ועיין בספר הרכבה אות הוא"ו:

ותבאתי. כן כתיב והקרי ותבאת ובמלה בכתוב שני סימני נקבה עבר ועתיד כי לשון העתיד תבא ולשון עבר באת והיה הכפל הזה במלה מורה על זריזות ביאתה וכן בקרי משני הסימנים:

מידה דרך כבוד ולה אמר עד הנה דבר מעסקי נבל, עתה הבטיח לה כי ישא פניה לעתיד ולא ישמור איבה:

ואשא פניך. ענין הדור פנים, למלאות השאלה:

ראי שמעתי בקולך ואשא פניך. אפשר דרך הלצה שרמז לה ראי שמעתי בקולך שאמרת וזכרת את אמתך ואש"א פניך לשון נשואין ובחכמה יסד אר"ש דמשתמע לתרי אנפי אשה ואשא פניך כמשז"ל ויתן לך דהוי"ו מולדת תיבה כיוצא בה:

והנה לקח דוד מיד אביגיל המנחה אשר הביאה לו, ואמר לה עלי לשלום ראי שמעתי בקולך בדבר הזה ולא ירים איש את ידו ואת רגלו כנגד ביתך, וגם מלבד זה אמר עוד ואשא פניך, ר"ל לעתיד בכל אשר תאמר נפשך אני אשא פניך ואעשה כל מה שתצוה:

השאלות: מה צורך לענין הספור מה שהיה לו משתה כמשתה המלך וכו'?:

טוב עליו. רוצה לומר שמח:

כמשתה המלך. שלא חיסר כלום וכאלו לא נתנה כלום אביגיל ולהגיד כליותו שהגם שהי"ל משתה גדול כמשתה המלך לא הי"ל לב לתת שום דבר. ולב נבל טוב עליו ולא היה מצטער במה שאוכלים על שלחנו מפני שהיה שכור מאד ולא היה מרגיש:

והנה אביגיל לטוב שכלה כאשר באה לביתה לא דברה כלל לבעלה, כדי שלא לערבב את השמחה שהיה בגוזזי צאנו, וגם אולי יראה מפני נבל בהיותו שכור, אולי יאמר למה הלכת אליו? ויעבור עליו רוח קנאה ויקנא את אשתו, או יצטער על המנחה אשר הוליכה אליו, ולזה לא דברה כלל ביום ההוא, (לז-לח) וביום מחרתו הגידה לו וימת לבו בקרבו מהפחד והסכנה אשר הגידה לו אם לא היתה הולכת שם, וגם נצטער על המנחה אשר הביאה לו, ולכן מת לבו בקרבו ויהי לאבן, והוא שבטלו הרגשותיו כלם מרוב הפחד, ובעשרת הימים נגפהו השם וימת. ובדרש אחז"ל בראש השנה פ"ק (דף י"ח ע"א) עשרה ימים מאי עבדתיהו? אמר רב יהודה כנגד עשרה לוגמות שנתן לעבדי דוד, אמר רב נחמן כנגד עשרה ימים שבין ר"ה ליום הכפורים. ובמדרש שמואל (סוף פר' כ"ג) אמרו גם כן זה. ואפשר שנ' שהיה חוליו שחוריי ונדמה לו גודל הסכנה אשר עבר עליו והתפעל מהדמיון בהיותו ליראה מתמדת, והיה פחדו מהנערים ההם אשר ראה למה שחשב שהיו באים להרגו, ולכן היה מצייר בכל אחד מהם בפחד יום אחד ומפני כן התמיד עשרה ימים בחוליו. ועוד דרשו במדרש שמואל (שם) ויהי כעשרת הימים ויגוף ה' את נבל, והלא אין מגפה אלא לג' ימים? דתניא המת ליום אחד הרי זו מיתה של זעף, לשנים מיתה של בהלה לשלושה מיתה של מגפה, אלא תלו לו שבעה ימי אבלו של שמואל, כדי שלא יתערב אבלו של רשע בתוך אבלו של צדיק:

והנה לו וכו' ולא הגידה לו, ספר ג' טעמים שלא הגידה לו תיכף, א. שאם היה חסר מן המשתה על ידי המנחה שהובילה באופן שהיה מרגיש החסרון תיכף היתה מוכרחת להגיד לו, אבל הנה לו משתה בביתו כמשתה המלך שהיה הכל לרוב מאד ולא הרגיש בחסרון מה שלקחה, ב. כי ולב נבל טוב עליו ולא רצתה להעציבו ולערב שמחתו, ג. והוא שכר עד מאד, ויראה כי יבער חמתו ביינו ויעשה רע לה, ולכן ולא הגידה לו דבר קטן וכו':

בצאת היין מנבל. (תרגום:) כד פג חמרא מנבל:

וימת לבו נפל עליו פחד מדוד ומהסכנה שהיה בה ונצטננו דמיו ויהי כאבן:

בצאת היין. רצה לומר: בעת סרה השכרות:

וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. אמר זה על צד ההפלגה לרוב הדאגה שהיה דואג על גודל המנחה ולרוב הפחד שהיה לו מדוד:

ותגד לו אשתו. במקראות כ"י ודפוסים קדמונים הגימ"ל בסגול:

בצאת היין. בבי"ת ופי' בעת שסרה שכרותו ותרגומו כד פג חמרא מנבל וכן תרגם הסירי את יינך מעליך הלא תפיגין ית חמרך:

וימת לבו בקרבו והוא היה לאבן. קשה דהול"ל ויהי לאבן אך הכונה כי כל החוטא בפיו בסוף מתגלגל בדומם ובלעם בפיו חטא ונתגלגל תחילה באבן דומם ונבל הוא בלעם וביאר הטעם שמת לבו בקרבו ולא דיבר סרה נגד דוד כי זכרה נפשו מה שתחלה נתגלגל והיה לאבן בעבור זה. רבינו האר"י זצ"ל בספר לקוטי תורה הנדפס. ויש לצרף לזה דמה שלא דיבר אחת היתה שהוא היה לאבן. ועוד דמזליה חזי הנה מיתת"ו ויהי כעשרת ימים וכו':

וימת לבו. שנצטער על המנחה שהובאת לדוד:

וימת לבו. אמר על דרך גוזמא והפלגה, על גודל החרדה מפחד דוד, כי חשב פן עם כל זה יבוא עליו:

וימת לבו. שנשתתק ויהי כמת כי נצטער על המנחה שהביאה אשתו לדוד:

והוא היה לאבן. שבטלו הרגשותיו מרוב החרדה:

וארבע צאן תחת השה. שה לשון נקבה, שנאמר שה פזורה ישראל (ירמיה נ יז), וצאן לשון נקבה, כענין שנאמר, וחמש צאן עשויות (ש״א כה יח). א״ר מאיר בוא וראה כמה חביבה מלאכה לפני מי שאמר והיה העולם, שהרי שור לפי שעושה מלאכה משלם חמשה, שה שאינו עושה מלאכה, משלם תחתיו ארבע, ר' יוחנן בן זכאי אומר השור הולך ברגליו ישלם חמשה, שה שטוענו הגנב משלם ארבע. ר״ע אומר תחת השור תחת השה, להוציא את החיה.

כעשרת הימים. שבעת ימי אבלו של שמואל תלה לו הקב"ה, שלא יתערב אבל רשע באבלו, ואחר כך חלה שלשה ימים ומת, כענין שנאמר: ויגוף ה' את נבל, ואמר מר (שמחות ג ט): חלה שלשה ימים ומת, זו היא מיתת מגפה. ורבותינו אמרו (ראש השנה יח א): אלו עשרת ימי תשובה, שהמתין לו הקב"ה שיחזור בתשובה. ויש אומרים: כנגד עשר לגימות שנתן נבל לעבדי דוד, ששלח לו דוד עשרה נערים והאכילן:

כעשרת הימים חכמינו זכרונם לברכה דרשו בו כמה דרושים והוא ע''פ הכלל שמספר המופשט מן המתואר מורה על מספר ידוע והם עשרה ימים הידועים של תשובה שבין ר''ה ליוהכ''פ:

כעשרת הימים. הכ"ף כ"ף האמיתות ר"ל לעשרת הימים וכן כמשלש חדשים ר"ל למשלש חדשים עשרת הימים חלה החולי הקשה ובסוף העשרה ימים נגפו האל ומת ואלו היסורין היו לו עונש עונו עם מיתתו, ויש דרש שתלו לו עשרה ימים לתשובה וכן אמרו לעשרת לא נאמר אלא כעשרת כעשרת ימים שבין ראש השנה ליום הכפורים שמא יעשה תשובה וזה רחוק כי הכתוב מעיד עליו כי עשרת הימים האלה היה מת לבו והיה לאבן היאך יעשה תשובה אדם כזה ועוד דרשו כנגד עשר לגימות שנתן לעשרה נערי דוד ששלח אליו ואני אומר כי לרעתו היו אלה העשרה ימים לא לטובתו ועוד בדרש ויהי כעשרת הימים ויגף ה' את נבל והלא אין מגפה אלא לשלשה ימים דתניא המת ליום אחד הרי זו מיתה של זעף לשנים מיתה של בהלה לשלשה מיתה של מגפה אלא שתלו לו שבעת ימי אבלו של שמואל הצדיק כדי שלא יתערב אבלו של רשע בתוך אבלו של צדיק:

את ריב חרפתי. גדופי שחרפני (לעיל פסוק י): היום רבו עבדים המתפרצים:

ברוך ה' הודה על ג' ענינים, א. על שנענש על שחרפו, ב. ששמר אותו שלא ינקום בעצמו, ג. שהשיב גם רעת נבל ויתר עונותיו בראשו באופן שלא נענש על ידי דוד לבד, שכל מי שחברו נענש על ידו אין מכניסין אותו במחיצתו של הקב''ה רק מת על ידי עונותיו:

חשך מרעה. לבל המיתו בידי:

חשך. מנע, כמו (בראשית כב טז): ולא חשכת:

חרפתי. שחרף אותי ואמר מי דוד ומי בן ישי היום רבו עבדים המתפרצים איש מפני אדוניו:

וספר הכתוב שכאשר שמע דוד שמת נבל נתן הודאות לאל ית' ואמר, ברוך ה' אשר רב את ריב חרפתי מיד נבל ואת עבדו חשך מרעה ואת רעת נבל השיב ה' בראשו, ויראה בפסוק הזה כפל דברים, כי אשר רב את ריב חרפתי הוא עצמו ואת רעת נבל השיב, ויראה שדוד בירך והודה לאל ית' על ג' דברים, האחד שרב את ריב חרפתו כשהעניש עליו את נבל, הב' שחשך אותו מרעה והוא שמנעו מלהורגו כמו שהיתה כוונתו, הג' שרעת נבל לא באה על ביתו ולא על נכסיו ולא על אשתו, כי אם לבד על נבל, וזהו ואת רעת נבל השיב ה' בראשו, ר"ל ולא בדבר אחר מכל ביתו, ואמר זה לפי שהיה מכוון לקחת אשתו לאשה והיה חפץ בנכסיו ובממונו, וגם לשלמות אביגיל היה חפץ שלא יכלול עונש נבל אותה ואת כל אשר לה, ולזה מיד שלח דוד וידבר באביגיל לקחת אותה לאשה:

ואת עבדו חשך מרעה. שלא הרגתיו:

ואת רעת. את גמול רעת:

הכרמלה כי תיכף אחר המשתה חלה ולא שב עוד אל מעון והיא נשארה אחרי מותו בכרמל:

(מ-מא) וספר שכאשר באו עבדיו לדרוש אותה היא השתחווה אפים ארצה, ואמרה דברים כנגד דוד כאלו היתה מדברת נגדו, להיות שם שלוחיו ושלוחו של אדם כמותו, והיא אמרה הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדוני, ר"ל אינני ראויה להיות אשה לאדני המלך כי אם לשפחה לרחוץ רגלי עבדיו.

הנה אמתך דברה אל השלוחים בנכח כי שלוחו של אדם כמותו:

לשפחה וגו׳. כאלו אמרה אינני ראויה לו לאשה, כי אם לשפחה, לרחוץ רגלי עבדיו:

אפים. על פניה:

הנה אמתך לשפחה לרחוץ רגלי עבדי אדני. אמרה זה על צד הענוה להורות שדי לה אם תהיה לאשה לאחד מעבדי דוד ותרחץ רגליו כמנהג האשה לבעלה:

ותקם ותשתחו אפים ארצה וכו'. אפשר ותקם קימה היתה לה שיצאת מיד הנחש איכו השתא מעלנ"א אית לה עמדה ונשאת למלך כי לו אד"ם הוא. ותשתחו אפים ארצה השתחואה לפני ה' אשר גמלה כרחמיו. ותאמר הנה אמתך לשפחה וכו' כאלו מדברת עם דוד עצמו:

וחמש נערותיה. היא רכבה, וגם חמש נערותיה וגו׳:

לרגלה. עם מהלכה ואחריה:

ההלכת. במקצת ספרים מלא וא"ו בתראה ולפום מאי דמסיר בעל המסורת בפרשת ואלה שמות חסר דחסר:

וזכר שהלכה לפניו עם נערותיה כפי הראוי לכבודה ותהי לו לאשה, (מג) וכן זכר שלקח דוד אשה אחרת אחינועם מיזרעאל, והיו שתיהן תמיד עמו:

גם שתיהן רצה לומר נוסף על מיכל בת שאול שהיתה לו מכבר:

גם שתיהן. נוסף על מיכל בת שאול שקדשה מאז:

גם שתיהן. האחת לרבות האחרת ואמר זה להודיע כי אלו שתיהן היו לו לנשים ולא מיכל כי שאול נתנה לפלטי בן ליש ולפיכך אמר ושאול נתן את מיכל בתו וגו' ויש לשאול הרי מיכל אשת דוד היתה איך נתנה לפלטי ואיך לקחה פלטי בן ליש והיא אשת דוד וא"ת כי בעבירה ובאיסור עשו הדבר איך לקחה אחרי כן דוד והנה היתה אסורה לו כיון שנבעלה ברצון לאחר בעודה אשתו ויש מרז"ל אמרו כי קדושי פלטי במיכל בעבירה היו ומהם אמרו כי קדושי טעות היו לו לדוד במיכל כמו שאמר יעשרנו המלך עושר גדול ואותו היום היה מלוה אצל שאול והמקדש במלוה אינה מקודשת ואף על פי שהיו ערלות פלשתים לקדושין גם כן חשב שאול כי דעת דוד על העושר שהיה מלוה ודוד היה דעתו על מאתים ערלות שהרי למהר נתנם ולקדושין ומהם אמרו כי פלטי בן ליש לא בא עליה וכל הימים שהיתה עמו חרב היה נועץ בינו לבינה שלא יגע בה ומה שאמר הלוך ובכה אחריה על המצוה הזאת שהלך מידו שהיה כל כך כובש את יצרו וכל אלה הדברים רחוקים מדרך הפשט, והנכון בעיני כי גט נתן דוד למיכל כי ראינו ששנא שאול את דוד אחר שנתחתן עמו עד שברח דוד מפני שאול וכראות שאול כי דוד היה בורח אע"פ שהיה חוזר אליו לפעמים הכריחו לתת גט לבתו שלא תשב עגונה ועשה כן ושאול נתנה לאשה לפלטי בן ליש, וא"ת אם כן אסור היה לדוד להחזירה כי אסור לאדם להחזיר גרושתו אחר שנשאת לאחר או שנתארסה ונאמר כי לא מדעתו נתן זה הגט ואם תאמר מי הכריחו והלא הוא ברח מאת שאול אף ע"פ שברח ראינו שהיה עם שאול אחר כן כמו שאמר אם פקוד יפקדני אביך וכל הענין שהוא מורה כי אחר שברח היה חוזר אליו ובעוד שהיה עמו הכריחו לתת הגט וגט המעושה בישראל שלא כדין פסול ואם תאמר וכי לא היו יודעים בית דינו של שאול כי הגט פסול אפשר שהיה דעתם כי בדין היה אחרי אשר היה רצון המלך וטוב מזה עוד שנאמר כי דוד קודם שנתן הגט אמר בפני שני עדים מאוהביו ראו שאני אנוס בנתינת הגט והסתירו הדבר ונתן הגט והנה הגט לא היה גט ופלטי בן ליש לא ידע ומיכל לא ידעה והיו סבורין כי הגט גט ואפשר גם כן כי הגט היה מתחלתו כהוגן ועל ידי שליח שלחו דוד ואחר כן בטלו קודם שיגיע גט לידה והם לא ידעו והנה מיכל נבעלה בטעות ולא נאסרה על דוד והיה זה כמי שנבעלה באונס כי היתה סבורה כי הגט גט כשר כי האונס והשגגה שוין באשת איש וכן אמר והיא לא נתפשה פרט לאנוסה ומעלה בו מעל פרט לשוגגת שמותרת לבעלה:

ותהיין גם שתיהן לו לנשים. כי גם אחינועם היא נפלאת בשכל ויראת ה' כאביגיל ותיבת גם רומז למיכל החביבה עליו ושתים זו אחריה רעותיה. כלי יקר:

ושאול נתן את מיכל בתו הנה התפלאו איך נתן שאול את בתו שהיתה אשת איש לאחר, ואיך לקחה דוד אחר כך בחזרה אחרי הוטמאה, ויאמר הרד''ק ששאול אנס את דוד לגרשה, ובכ''ז החזירה דוד כי היה גט מעושה ופסול, ויאמר מהרי''א שלא נתנה לפלטיאל לאשה רק לשמרה וכל זה רחוק, איך היה ביכלתו לכוף את דוד שברח מפניו, והכתוב אומר (לקמן ש''ב ג' ט''ז) וילך אתה אישה, אבל העקר כדברי חכמינו זכרונם לברכה ששאול טעה וחשב שקדושי מיכל לא היו כפי הדין כי קדשה במלוה של עושר שהובטח למכה גלית, או שדוד חשב שמאה ערלות פלשתים שוים פרוטה ושאול חשב שאינם שוים כלום, ולכן דייק דוד (לקמן שם י''ד) תנה את אשתי את מיכל אשר ארשתי לי במאה ערלות פלשתים, ובכ''ז היה דוד מותר להחזירה, כי היא היתה אנוסה על פי בית דין של שאול שטעו בדין, וכמו שהוא ההלכה במי שאמרו לה מת בעלך ונשאת על פי בית דין שלא נאסרה. וכפי הנראה התעורר שאול לזה, ממה שראה שדוד לקח עוד נשים על אשתו בלי רשותה, שזה כמואס בבת המלך לקחת עליה צרה לצרור, וזה גם כן עורר שנאה חדשה אצל שאול, ולכן התעורר דוד להרחיק נדוד ממדבר פארן אל מקום אחר להמלט מחמת שאול אשר בערה מחדש:

נתן את מיכל בתו. כי חשב קדושי דוד לקדושי טעות, ורבותינו ז״ל (סנהדרין יט ב) נחלקו בו:

ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד לפלטי בן ליש וגו'. מן הפלא איך עשה זה שאול והיא היתה אשת איש וכבר אמרו רז''ל שלא נגע בה פלטי בן ליש וידמה שכן הוא שכבר חזר דוד ולקחה וזה מורה שכבר התפרסם ונודע שלא נגע בה ולפי שכבר היתה פרושה בלתי ראויה לבנים מזה הצד נתנו לה בני מרב אחותה לגדלם וגדלתם כאילו הם בניה ומפני זה נקראו בני מיכל כמו שאמר בסוף זה הספר ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל בן ברזילי המחולתי:

ושאול נתן את מיכל בתו וכו'. דסבר דקדושי דוד היו טעות כמו שאמרו רז"ל ופלטי שמר עצמו וחש שהיא אשת איש ולא נגע בה כמו שאמרו רז"ל ותימה על איזה מהמפרשים שעלה על לבו לומר נגד רז"ל שלא נתנה לפלטי אלא לשומרה והרב כלי יקר האריך בזה ובתוך דבריו כתב דהחזירה דוד דרוח ה' דיבר בו דפלטי לא נגע בה. ובזה יש להשיב דאין אדם נאמן על ידי עצמו ואשתמיטיתיה תשובת הרשב"א סימן יוד שכתב דע"פ נביאים ידע דפלטי לא קרב אליה ואין כאן מקום להאריך בזה וכבר אני עני כתבתי במקומות אחרים בס"ד. ואגב רהטאי ראיתי לרד"ק שכתב דדוד נתן גט למיכל ומסר מודעא והאריך בזה. וזה ימים שראיתי בגלגולי נשמות שקבל הרמ"ע ז"ל ממהר"י סרוק ז"ל בתחילת מערכת האלף שכתב כן ואני בעניי כתבתי בקונטריס דבש לפי מערכת דל"ת דמהש"ס והמדרש מוכח שלא היה גט. ועתה נראה דמהר"י סרוק ז"ל סמך על רד"ק ז"ל. ואם הוא כן תימה על הרמ"ע ומהר"י סרוק ז"ל דשבק דברי רז"ל בש"ס ובמדרשים. ועמ"ש הרב כלי יקר ז"ל:

ושאול נתן את מיכל וגו'. בענין הזה הרבו חז"ל דעותיהם. מהם אמרו במסכת סנהדרין (פ"ב י"ט ע"ב) שקדושי פלטי במיכל בעבירה היו, ומהם אמרו שקדושי דוד במיכל קדושי טעות היו, כמו שנאמר (סי' י"ז כ"ה) יעשרנו המלך עושר גדול ואותו העושר היה מלוה אצל שאול והמקדש במלוה אינה מקודשת, ואעפ"י שהיו ערלות פלשתים קדושין ג"כ, חשב שאול כי היה דעת דוד על העושר שהוא מלוה, ודוד היה דעתו על מאתים ערלות שהרי למוהר נתנם ולקדושין. ומהם אמרו (שם סוף ע"ב) כי פלטי לא בא עליה, וכל הימים אשר היתה עמו חרב היה בינו לבינה שלא יגע בה, ומה שאמר (שמואל ב' ג' י"ב) שכאשר הלכה מיכל לדוד הלך פלטי הלוך ובכה אחריה על המצוה הזאת שהלכה מידו היה עושה זה, והדברים האלה כלם רחוקים מאד מדרך הפשט. וכתב רד"ק שנראה בעיניו כי גט נתן דוד למיכל, ושהכריחו שאול לתתו בהיותו בורח מפניו וחוזר, מפני שלא תשאר בתו עגונה, ושאז נתנה לפלטי בן ליש לאשה, ולפי שלא נתן הגט דוד ברצונו וגט המעושה בישראל שלא כדין פסול, לכן חזר ללוקחה, וחשב שאול שיהה הגט כשר אחרי שנעשה במצותו. או שדוד קודם שנתן הגט אמר בסתר בפני עדים מאוהביו, ראו שאני אנוס בנתינת הגט ולכן לא היה גט, ופלטי ומיכל חשבו שהיה הגט כשר. או שהיה הגט מתחלה כהוגן, ועל ידי שליח שלחו דוד ואח"כ בטלו קודם שיגיע הגט לידה, ומיכל א"כ נבעלה בטעות ולא נאסרה על דוד, כמו שלא תאסר עליו אלו היתה נבעלה באונס, כי האונס והשגגה שוים באשת איש, זה דעת רד"ק. ואמנם רלב"ג נסתפק לבד במה שאמר שפלטי לא שכב עם מיכל, ושהיה זה מפורסם בישראל ולכן לקחה דוד אח"כ. וכלם בעיני דברי רוח לאפס ותוהו נחשבו לי, כי הכתוב לא אמר שנתן דוד גט לאשתו, ושאול לא הכריחו לזה ולא היה יודע שיברח, וגם דוד לא עשה מודעה ולא שלח שליח, וכל הדברים שבדה רד"ק מלבו לא נזכרו בכתוב, ואם היה מיכל אשת פלטי אעפ"י שיהיה בגט מגורשת מדוד יעלה על הדעת שיקחה עוד דוד, ובדברים האלה אין ראוי לכל אדם לחוש לבד לענין הדין, כי אם גם כן כפי הראוי לכבודו, והנה מיכל לא ילדה לדוד, ויותר ראוי היה שלא יזכרה ולא יעלה את שמה על שפתיו אחרי שנבעלה לפלטי בן ליש, ולא היה דוד חסר נשים שיעשה הנבלה הזאת, ואין לנו שנאמר כדברי רלב"ג שנסמך דוד על המפורסם שלא בעלה פלטי, כי היה זה בלתי נודע, ומי יאמת זה אליו אחרי היותה אשתו והיא שוכבת בחיקו? וגם שעל פי התורה אחרי היותה מקודשת לאחר היתה אסורה לבעל הראשון אפילו שלא נבעלה לשני. ולהסיר המבוכות האלה כלם אמרתי אני, שחלילה לשאול שיתן את בתו (בהיותה אשת דוד) לפלטי בן ליש לאשה, ואת ה' אלקי השמים היה שאול ירא, ואיך יעשה הרעה הגדולה הזאת? אבל האמת הברור הוא, שכאשר ראה שאול שדוד לקח נשים אחרות אביגיל ואחינועם, חשש אולי מיכל בתו תזנה לאחר כי היתה עלמה, וחשש אולי לא תשמור הראוי לכבוד אביה, וכ"ש בראותה את בעלה דוד מגורש מאת פני אביה, ואולי תחשוב שהוא לא ישוב עוד לביתו, והוא גם הוא לקח לו נשים אחרות, הנה כדי לשומרה וכדי שהיא לא תתעצב יותר מדאי או אולי תברח ותלך לבקש את דוד, וכדי בזיון וקצף לשאול אביה, מפני כל הבחינות האלה נתן שאול את מיכל בתו לפלטי בן ליש לעבדה ולשמרה כאיש לבתו להיותה אתו באמנות. וידמה שהיה פלטי אדם זקן והיה נשוי אשה ובנים, ונתן שאול מיכל בביתו לשמירה וכבוד לא שתנשא לו חלילה, ולזה הלכו עמה בני מירב אחותה אשר ילדה לעדריאל לגדלם להסיר עמהם מתוגת לבה ומעצב אלמנות חיות, כמו שיתבאר בסוף הספר הזה (שמואל ב' כ"א ח') ואת חמשת בני מיכל בת שאול אשר ילדה לעדריאל וגו', שהיו עמה ונקראו בניה מזה הטעם, ולכן לא אמר בכאן ושאול נתן את מיכל בתו לאשה לפלטי בן ליש, כי לא נתנה לו לאשה כי אם לשמור אותה, ולזה אמר לבד נתן את מיכל בתו, וגם כן מורה על זה אמרו ושאול נתן את מיכל בתו אשת דוד, שלהיותה אשת דוד לא היתה יכולה להנשא לאחר, ונתנה לפלטי בן ליש שתהיה פקדון בידו, וכדי לדבר על לבה דברי ניחומים ולא תתעצב על בעלה שהלך בדרך מרחוק ולקח לו נשים אחרות, ולזה בא הפסוק הזה בזה המקום אחרי שספר שלקח דוד נשים את אביגיל ואת אחינועם, ולזה חזר דוד אחריה ובקש מעם אבנר שישיבה אליו, לפי שהיתה עומדת באלמנות חיות בבית פלטי כדי לשמחה על אשר עד הנה התאבלה עליו ואביה שאול עכבה מלכת אליו. ואמנם מה שנזכר אחר זה (שמואל ב' ג' י"ז) וילך אתה אישה הלוך ובכה, שקרא את פלטי אישה, היה זה להיותה עמו ולא קראו בעלה כי לא היתה נשואה עמו, ועל דרך זה אמר הנביא בשם האל ית' (הושע ב' י"ח) תקראי לי אישי ולא תקראי לי עוד בעלי, כי שם איש יאמר על השומר והאדון, ושם הבעל יורה הבעילה או יורה עבודת הבעל, הלא ראיתי ג"כ במסכת יומא (פ"ד משנה א') שהיו אומרים ביה"כ לכהן גדול אישי כהן גדול, להורות על המעלה וההנהגה, ועל זה הדרך אמר בפלטי אישה, וחז"ל להמשכם אחרי משמעות אישה אמרו שנתקדשה לו, ועצם הענין ואמתתו לא יסבלהו כי אם כפי מה שאמרתי, והנה פלטי היה אוהב כ"כ למיכל כאשר היתה באמנה אתו, ולהפלגת אהבתו אותה כאב לבתו הלך אחריה הלוך ובכה. הנה התבאר מזה שלא נתקדשה מיכל לפלטי ולא נשאת לו ולא נבעלה אליו ולכן חזר דוד אחריה, והותרה עם זה השאלה הרביעית: